על אוטופיה, מכתבים פרסים ומדיניות הענישה המקובלת

היצירה השנייה בחשיבותה של מחבר דגול זה (אשר קדמה לה בזמן), הינה הספר "מכתבים פרסיים"[2]. ספר זה אומנם לא עוסק באופן ישיר בסוגיות של חוק ומשפט, אלא באופן עקיף בלבד.

שם הספר נגזר מכך שמונטסקיה נאלץ להסתתר מאחורי דמותם הפיקטיבית של נכבדים פרסיים המתארחים בביתו, וזאת על מנת שהדבר יאפשר לו להעביר ביקורת סמויה וישירה על החברה הצרפתית בתקופת המלוכה האבסולוטית, בסוף ימיו של "מלך השמש", לואי ה-14, ותחילת כהונתו של לואי ה-15. מאימת השהייה מאחורי חומות בסטיליה, מציין מונטסקיה במבוא הספר כי "הפרסים הכותבים מכתבים אלה התגוררו בביתי; חיינו בצוותא[...] הם העבירו אלי את מרבית מכתביהם, ואני העתקתים. ואף נפלו לידי כמה וכמה איגרות[...] אינני משמש אפוא אלא בתפקיד של מתרגם"[3].

יצוין כי הספר הודפס תחילה באופן אנונימי בהולנד, ורק בשלב מאוחר יותר, נודע כי מונטסקייה עומד מאחורי כתיבתו.

אגב, מדובר היה ב"טריק" מקובל באותה העת, וכלי שבאמצעותו יכול היה המחבר להסתתר מאחורי מסכה ולהתבטא ביתר חופשיות. ראו למשל את המבוא ביצירת המופת "קנדיד" של וולטר, שזכה לבלות פרק זמן לא מבוטל בבסטיליה, שכתב כי הספר הינו בכלל "תורגם מכתב יד בגרמנית שהותיר אחריו דוקטור ראלף, בצירוף תוספות שנמצאו בכיסו של הדוקטור המלומד כאשר נפטר במינדן, בשנת אדוננו המושיע 1759"[4].

דבר דומה עשה גם תומס מור, כשהעלה על הכתב את ספרו המופלא, ששמו הפך למושג בזכות עצמו: "אוטופיה". מור מתאר את שיטת הממשל האידיאלית בעזרת דמות פיקטיבית העונה לשם רפאל היתולדאוס[5], שכביכול שהה באי אוטופיה, והיה עד לממשל המושלם השורר במקום.

כפי שציינתי הספר "מכתבים פרסיים" נעטף באצטלה של "רומן מכתבים" עלילתי, אך שזורות בו לא מעט אמירות חשובות בתחומים רבים. הספר הוא למעשה כר פורה לביקורת חברתית פוליטית על החברה הצרפתית, וזו כאמור כוללת, בין השיטין, וגם במישרין, לא מעט הגיגים על סוגיות של חוק, צדק ומשפט.

אין זה המקום מן הסתם לעמוד על כולן, אבל אם עלי לשים דגש על אחת, הרי שהמרכזית שבהן היא לדעתי האמירה הברורה בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה. מונטסקיה יוצא כנגד הגישה, לה יש אוהדים רבים, הסבורים כי ככל שבמדינה הענישה היא מחמירה יותר, כך טוב יותר[6].

במקרה הזה, מבקר הגיבור הראשי של הספר, אוזבק, האציל הפרסי, את מדיניות הענישה המחמירה בארצו: "במדינה המכבידה עולה, לא עונשים קשים יותר או פחות מעוררים ציות-יתר לחוקיה. ומדינות שהעונשים בהן מתונים, מעוררות יראה ופחד ממש כמו מדינות שהעונשים בהן עריצים ונוראיים".

מונטסקיה מסביר כי בכל מדינה, מטבע הדברים, "יש מידות שונות של ענישה", אך להבדיל מהמצב בפרס "בן אירופה שגדל וחונך במדינת נועם" יירתע גם מעונש של קנס או כמה ימי מאסר באותה מידה "שכריתת זרוע מרתיעה את בן-אסיה".

בסופו של דבר מסקנתו של מונטסקיה הינה שלא מצא שהפשע רווח פחות במקומות בהן קיימת מדיניות ענישה מחמירה, ואין זה נכון "שבני האדם נשמעים יותר לחוקי המדינה, אך ורק מפני שחומרת העונש מעוררת יראה בלבד"[7].

בהמשך הספר נדרש מונטסקיה לאלטרנטיבה לענישה מחמירה, והוא מוצא אותה בחינוך לאזרחות טובה: "אין לך דבר המרוקן יותר את בתי המשפט; ואין לך דבר המשכין יותר שלום ושלווה במדינה שאורחות חייה, ולא חוקיה, מחנכים לאזרחות טובה. מבין אמצעי-הכוח הקיימים, זה האמצעי שמשתמשים בו פחות לרעה"[8].

סוגיה זו, הנוגעת לאי האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, תופסת נתח משמעותי בחלקו הראשון של הספר אוטופיה של תומס מורוס, אותו הזכרתי לעיל.

הקונטקסט של הדיון המוצג לקורא בחלקו הראשון של ספר זה, מתפתח בנוכחותו של הארכיבישוף מקנטנברי, הקרדינאל יוהנס מורטון, שכיהן במקביל גם כלורד צ'נסלור של אנגליה בשעתו, וזו היא מדיניות הענישה המחמירה שננקטה כנגד גנבים באנגליה באותה עת. מדיניות זו הביאה להוצאה להורג סיטונאית של מורשעים בגניבה, ואגב, מספרים כי דווקא במעמדים הללו הכייסים היו עובדים שעות נוספות...

הנסיבות ההיסטוריות שהביאו לגידול משמעותי בכמות הגנבים באנגליה באותה תקופה הן מורכבות, וקשורות בעיקר לתנודות מסחריות בשוק האנגלי, שהביאו לעליית בביקוש לצמר, דבר שהביא לירידה בקרנה של החקלאות וכתוצאה מכך לאורבניזציה גדולה ותנודה מסיבית של איכרים רבים שנושלו מבתיהם ונחלותיהם בכפרים אותם נאלצו לנטוש.

תומס מור מספר כי משפטן שהיה נוכח בסעודה שנערכה בנוכחות הקרדינאל, שיבח בהתלבות את החוק המחמיר וסיפר כי ברחבי הארץ נתלים על עמוד התלייה "לא פחות מעשרים בכל פעם ופעם, והוסיף בלהט רב יותר שהוא תמה כיצד זה שאף כי מעטים כל כך מצליחים לחמוק מאותו עונש נורא, ממשיכים רבים כל כך לעשות זאת בכל פינה".

על כך השיב אותו רפאל היתולדאוס כי ענישת גנבים בדרך זו אינה צודקת ואף אינה מועילה לציבור. כל זאת מכיוון ש"כנקמה בעד הרכוש הנגנב היא אכזרית מידי, ועם זאת אין בה כדי לפצות עליו".

גם כאן עולה ההיבט החינוכי: "אין עונש שיהיה כבד דיו להתריע ממעשי שוד אנשים שאין להם כל מקצוע אחר שיוכלו להרוויח ממנו את מחייתם. לפיכך, לא רק אתם (הכוונה לממשל האנגלי - א.ב), אלא גם רבים אחרים בעולמינו, דומים לאותם מורים גרועים המעדיפים להלקות את תלמידיהם מללמדם. גוזרים אתם עונשים כבדים ואיומים על גניבה, שעה שהיה עליכם לדאוג לכך שצורכים המחיה יספיקו לכול, וכי איש לא יהיה נתון תחת כורח כה מחריד לגנוב ועל כן לאבד את חייו"[9].

בסופו של דבר כותב מור כי החוק שיצר את מדיניות הענישה המחמירה כנגד גנבים הינו לא יותר מאשר "חוק שהוא נאה לעין, יותר משהוא צודק או מועיל"[10].

סוגיית מדיניות הענישה והאפקטיביות שלה, היא מן הסתם רחבה הרבה יותר ממה שנמצא לו ביטוי בספרים אלה. הבאתי רק קורטוב מספרות ענפה ורחבה שנכתבה בנושא, אך בחרתי להביא דווקא דברים אלה על רקע תופעה לה אנו עדים לאחרונה. מהתקשורת (המכוונת את דעת הקהל) עולה קריאה להחמיר את הענישה בעיקר בסוגים מסוימים של עבירות תעבורה; לעיתים, כאשר עיתונאי מלווה תיק מסוים, הוא משמיע קול, בין השיטין, אך באופן די צלול וברור (שלא לומר פופוליסטי), שהוא וככל הנראה, גם ציבור הקוראים מאחוריו, מצפה שהענישה בתיק הספציפי תהיה מחמירה.

אפקט נוסף של הסיקור המגמתי זה לא מאחר לבוא, בדמות הצעות חוק פרטיות, שתכליתן להחמיר את הענישה באמצעות החקיקה.

איפשהו נדמה לי, שבכל המערבולת הזאת, נשכח אותו מסר, עליו עמדו לא אחת גם שופטי בית המשפט העליון בישראל, שהשפיטה היא תמיד האמצעי האחרון לעקירת תופעות שליליות מן השורש. אל לנו להידמות "לאותם מורים גרועים המעדיפים להלקות את תלמידיהם מללמדם" כדברי מור, ולזכור גם את אמירתו הנבונה של מונטסקיה, כי החינוך לאזרחות טובה, הוא אמצעי יעיל הרבה יותר "לרוקן את בתי המשפט", מאשר ענישה דרקונית שאין בה כדי לשנות את המצב הקיים במאומה.

נדמה לי, כאמור, שלקחים חשובים אלה נשכחו מאיתנו איפשהו בדרך.

עו"ד אדיר בנימיני

דוידוב-בנימיני ושות'

הערות שוליים:

[1] מהדורה עברית יצאה בתרגומו של עידו בסוק ובעריכת פרופ' קלוד קליין, הוצאת מאגנס - האוניברסיטה העברית ירושלים, תשנ"ח.

[2] כל המבואות במאמר זה מתוך: שארל דה-מונטסקיה מכתבים פרסיים (תרגום: אביבה ברק), הוצאת מוסד ביאליק והאונ' הפתוחה 2005 (להלן: "מכתבים פרסיים").

[3] מכתבים פרסיים, עמ' 49.

[4] וולטר קנדיד או: האופטימיות (תרגום: דורי מנור), הוצאת פן-ספרי חמד-ידיעות ספרים 2006

[5] תומס מור אוטופיה (תרגום: איילת אבן-עזרא), הוצאת רסלינג 2008, עמ' 55 (להלן: "אוטופיה")

[6] החוקה אותה יצר המדינאי והמחוקק האתונאי, דרקון, ידועה כנותנת הביטוי הקיצוני ביותר של גישה זו.

[7] מכתבים פרסיים, עמ' 154.

[8] שם, עמ' 219.

[9] אוטופיה, עמ' 65.

[10] שם, 70.