פרסום המאמר באתרך

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
המאמר מבוסס על עבודת הגמר שלי משנת 1990, ועל קורס שהעברתי באוניברסיטה בנושא. עבודת הגמר שלי היתה אבן דרך לביסוס מערכת הגישור. אולם תהליך השלמה שונה מתהליך הגישור. המאמר מנסה לשרטט את הדרך היעילה כדי לפתור באופן סופי סיכסוכים.

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>הדרך היעילה לפתרון סיכסוכים</title> <meta name="description" content="המאמר מבוסס על עבודת הגמר שלי משנת 1990, ועל קורס שהעברתי באוניברסיטה בנושא. עבודת הגמר שלי היתה אבן דרך לביסוס מערכת הגישור. אולם תהליך השלמה שונה מתהליך הגישור. המאמר מנסה לשרטט את הדרך היעילה כדי לפתור באופן סופי סיכסוכים."> <meta name="keywords" content="כסף,כלכלה,עבודה,מלחמה,בית,בנק,שונה,פערים,גישור,שלום,מנהל,שיוויון,מפתח,בוררות,מבנה,מנכל,דוד,סונינו,דוד סונינו,מערכת,דיור,יפים,דר סונינו,דש,געש"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>הדרך היעילה לפתרון סיכסוכים</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי:<a title="הדרך היעילה לפתרון סיכסוכים" href="http://www.academics.co.il/Authors/Author1090.aspx">דוד סונינו</a></strong><br/> <br/><p>p { margin-bottom: 0cm; direction: rtl; color: rgb(0, 0, 0); text-align: right; widows: 2; orphans: 2; }p.western { font-family: "Times New Roman",serif; font-size: 14pt; }p.cjk { font-family: "Times New Roman",serif; font-size: 14pt; }p.ctl { font-family: "Narkisim",sans-serif; font-size: 14pt; }a:link { color: rgb(0, 0, 255); }</p> <p align="justify"><strong>1. </strong><strong>רקע</strong></p> <p align="justify">אומר לנו אורי רפ, במאה העשרים, השימוש בתאטרון ככלי במדעי החברה, הופך להיות משמעותי – ומשמש מעין אנלוגיה ומשל לחיי היום יום של האדם (מתוך "עולמו של משחק", 1995, הוצ' אוניברסיטה משודרת, עמ' 55), הינו, האדם הופך להיות לתהליך של משמעיות, תוך כדי הפעלת דיאלוג של גירוי-תגובה ביחס לעולם הסובב אותנו (שם:שם).</p> <p align="justify">מתוך זה, תהליך התקשורת בין בני אדם הופך להיות חלק משמעותי כאשר מערכת הגירויים (מסרים) הנשלחים לעברינו יוצר אצל האדם (הקולט) מערכת סינון כתוצאה מהידיעה שלו שהוא אינו צריך להגיב על כל מסר. שימוש במנגנון הויסות של המסרים, הופך להיות מנגנון חשוב בעקבות "רמת ההפצצה" המסיבית של המסרים העוטפת אותנו ביום יום.</p> <p align="justify">רעיון זה מבוסס בעיקר על "אסכולת שיקגו" שפיתחה את המונח של "האני בראי של עצמי (ע"פ ויליאם ג'ימס ואחרים), שפיתחו את הגישה שהדמות החברתית של האדם אינה דבר שהוא מביא אל החברה, אלא שדמות זו מעוצבת ביחס לאינטראקציה שלו עם החברה (להמשך קריאה ראה למשל ארוין גופמן, 1985, הצגת האני בחיי היום יום", הוצאת דביר). </p> <p align="justify">רוצה לאמור כי הדמות החברתית המוחצנת של האדם, היא תוצר של שימוש בשפה, בשפה מילולית ובשפת גוף – ומתבטאת בתוכן הנאמר אל בני אדם שונים. השפה הזו נתפסת מאידך, ע"י הצד השני בהתאם לאמות מידה פרטיות המעוצבות "מתוך שדה התנסויות משותף" של שייכות תרבותית, אתנית, מעמדית כוללת (שייכות סוציו-אקונומית) (ראה למשל ארוין גופמן, 1985, הצגת האני בחיי היום יום", הוצאת דביר, עמ'96 והילך ).</p> <p align="justify">למעשה, על פי גופמן "אזורי התנהגות" יהיו כל אותם סיטואציות ייחודיות ו/או ייעודיות בהם מתבקש האדם להתנהג ו/או לנהוג בהתאם לאזור כאשר אי עמידה בתנאי האזור נתפסת כסטיה (למשל לדבר בשקט במקום ציבור כמו רכבת – כאשר עבור חלק מהנוסעים דיבור בקולי קולות בטלפון הנייד תוך כדי הסגרתם של סודות אינטימיים של הדובר מסתמנת כהתנהגות שאינה הולמת את הסיטואציה) </p> <p align="justify">מעבר לזה, כאשר הפרט נע מעמדה אחת לעמדה שנייה, הוא מתבקש להתאים את התנהגותו לסיטואציה החדשה. העמדה החדשה מחייבת קודים אחרים ומציבה תנאים אחרים למשתתף החדש. לפיכך, מהיותו משתתף חדש, מצפים ממנו "ללמוד" את מערכת הקודים ול"שחק" ב"תנאי המשחק" החדשים. לפיכך, לטענת סולטמן, אפשר ללמוד את התנאים החדשים רק על ידי תשאול (Saltman m. 1992, The Demise of Reasonable Man “ Transaction Pub. London) עבור האדם הרציונלי, לשאול פירושו לקבל תשובה. "ניחוש" הכללים הלא כתובים של החברה, עשויים ליצור בעיה והתנהגות שאינה מתאימה לסיטואציה.</p> <p align="justify">אומר לנו מקיאבליהמרחק בין הדרך בה אנו חיים לבין הדרך בה הינו צריכים לחיות יכול להתקצר ו/או להתארך והכל בהתאם לשימוש שלנו בידע (ניקולו מקיאבלי, 1988, הנסיך זמורה ביתן תל אביב עמ' 66)</p> <p align="justify"><strong>2. </strong><strong>סיטואציית ההשלמה</strong></p> <p align="justify"><em>2.1 </em><em>הכרה בסכסוך</em></p> <p align="justify">תנאי הכרחי לפתרון הקונפליקט הוא הכרה בקיומו. כאשר אחד הצדדים ו/או שני הצדדים אינם מודעים ו/או אינם מבינים שיש להם סכסוך יהיה קשה לפתור אותו.</p> <p align="justify"><em>2.2 </em><em>משתכנעים לפתור את הבעיה</em></p> <p align="justify">לאחר שהם "מבינים" שיש להם בעיה הצדדים צריכים להשתכנע שהם רוצים לפתור את הבעיה כי למשל הסכסוך שבמחזה רומאו ויוליה, המשפחות יודעות שיש להם סכסוך אבל אינן מבקשות לפתור אותו והם מותירות את הסכסוך כתלוי ועומד לכן השב של השכנוע שהם מבקשים לפתור את הסכסוך הוא קריטי.</p> <p align="justify"><em>2.3 </em><em>הצבת משקיפים</em><em>/</em><em>מלווים</em></p> <p align="justify">תפקיד המלווים הוא קריטי בתהליך הם מהווים את העדים שיבטיחו את הקיומם של החלטות הבוררות בעצמם. </p> <p align="justify"><em>2.4 </em><em>הצדדים מסכימים לפתור באמצעות השלמה</em></p> <p align="justify">שלב המקדמי של הסיטואציה חייב המשלים לבקש את הסכמתם של הצדדים לפתרון הסכסוך באמצעותו. הוא חייב לקבל את ההסכמה ומקבל אותו תוך הדגשת האופי המיוחד של התהליך והשענות על ערבותם של הצדדים ומלוויהם בפסק הדין.</p> <p align="justify"><em>2.5 </em><em>הצגת הדרך לטיעונים</em></p> <p align="justify">רצוי להציב דרך או שיטה מקובלת ומוסכמת להצגת הטיעונים. רצוי לבחון כי כל טיעון יהיה שייך או לא שייך לרלוונטיות של המקרה. השיטה עשויה למנוע השתרכות הדיון לאורך זמן (כל צד מספר סיפורים ארוכים, לפעמים משעממים וגוזלים זמן יקר של כל הצדדים) ועשוי למנוע חיכוכים על הגדרות</p> <p align="justify"><em>2.6 </em><em>הצגת הטיעונים</em></p> <p align="justify">כל צד בהתאם לדרך שנקבעה יציג באמצעות בא כוחו את הטיעונים שלו. השימוש בבא כוח בא למנוע התלהמות והקשר אישי נפשי למקרה שהוא פועל היוצא של הפגיעה והסכסוך. לכן, כשיש בא כוח המדבר בשם הצדדים הדיון יותר עינייני ומתמקד בעיקר.</p> <p align="justify"><em>2.7 </em><em>השלמה אינה תהליך שיפוטי</em></p> <p align="justify">ההשלמה אינה תהליך שיפוטי ולכן אין כאן "צודק" מול "טועה" יש צד נפגע וצד פוגעלכן הסכסוך במהותו הוא פגיעה ותהליך ההשלמה הוא על תיקון הפגיעה. </p> <p align="justify"><em>2.8 </em><em>סדר הדברים</em></p> <p align="justify">רצוי להכין את סדר הדברים, למשל שלא יטען מאן דהוא תשובות לפני השאלות – זאת כדי לתת רציונל בהבנת התהליך</p> <p align="justify"><em>2.9 </em><em>זמן דיבור</em></p> <p align="justify">כחלק מתהליך התיקון, זה "ריפוי" היחסים החברתיים בין הצדדים. לפיכך רצוי שהמשלים ידבר אפילו יותר מהצדדים. הינו, להפוך את התהליך למעין תהליך חינוכי בו המשלים כדמות מחנכת "מסבירה" “מלמדת”, “מוכיחה" ו"מטיפה" לצדדים כיצד נוהגים בני החברה הנתונה – מה העיקר ומה הטפל מה חשוב ומה לא!</p> <p align="justify"><em>2.10 </em><em>הובלה לקבלת אשמה</em></p> <p align="justify">אסור למשלים ל"הוביל" את הצדדים לכיוון של קבלת האשמה. אסור לו לחתור שצד אחד יאמר "טעיתי". אלא אם כן צד אחד יטען באופן וולונטרי כחלק מתהליך ההוכחה החברתית כי הוא טעה. </p> <p align="justify"><strong>3. </strong><strong>מציאת הפתרון</strong></p> <p align="justify">מאחר ומדובר בעיקר בפגיעה, הפתרון חייב להיות כזה המתקן את הפגיעה ומאידך מסיים את הסכסוך. לפיכך חייבים לזכור את הכללים החלים על הפתרון:</p> <p align="justify"><em>3.1 </em><em>הצדדים יכולים לעמוד פתרון</em><em>- </em></p> <p align="justify">לא לכפות פתרון בלתי אפשרי לאכיפה (שלא כמו בית משפט היכול לגזור קנס כספי לאדם שצריך למכור את ביתו כדי לשלם את הקנס)</p> <p align="justify"><em>3.2 </em><em>גמישות בפתרון – </em></p> <p align="justify">המשלים יכול להסית/לשנות את הפתרון כאשר רואה שהצדדים מתעקשים שלא לקבל אותו (שלא כמו בית משפט שכופה פתרון לא הולם וגורר את המשפט למערכת של ערעורים וערעורי נגד)</p> <p align="justify"><em>3.3 </em><em>אין שיפוטיות – </em></p> <p align="justify">לעולם לא יאמר המשלים שצד אחד צודק והשני טועה. פתרון החלטי כזה מעורר סכסוכים ואינו פותר אותם.</p> <p align="justify"><em>3.4 </em><em>פסק דין החלטי רק במקרה אחד –</em></p> <p align="justify">כאשר אחד הצדדים מודה שטעה מותר למשלים לקבוע פסק דין החלטי</p> <p align="justify"><strong>4.</strong><strong>סיכום</strong></p> <p align="justify">דפוס ההשלמה אינו יכול לצאת אל הפועל אלא במסגרת של מערכת יחסים על בסיס של יחסי פנים מול פנים. </p> <p align="justify">במסגרת כזו, הפועלים בתוך הקבוצה הופכים להיות מחויבים למערכת של קודים, אמונות והתנהגויות המזהות אותם מול או בהבחנה מקבוצה אחרת. </p> <p align="justify">מתוך הרחבה למסגרת התרבותית-חברתית ממנה מגיע כל פרט ופרט אל הקבוצה. הפרט בקבוצתו הנוכחית, מתרגם את ההתנהגויות שהוא מכיר להתנהגויות שהוא מחויב אליהם בקבוצה.</p> <p align="justify">לפיכךעיקר הקונפליקטים בקבוצה החדשה, יהיו על אינטרפרטציה של התנהגויות ו/או עמידה ב"קודים" שמקובלים בקבוצה. זאת מתוך תהליך תקשורתי בעייתי בו צד אחד לא "התנהג" עם הצד השני בהתאם.</p> <p align="justify">בניגוד למקובל לחשוב, גם בעת המודרנית נמצא האדם במספר קבוצות כאלו. לעתים (בניגוד לאדם מתקופות אחרות) , האדם המודרני עשוי להשתייך בו זמנית למספר קבוצות שלעתים מתנהגות בשונה זו מזו. למשל, אדם החי בשכונת עוני (קבוצה א' עם כללים והתנהגויות משלה) ועובד בחברה (קבוצה ב' של העובדים באותה החברה) ונותן שרות לקהל (קבוצה ג' קהל המבקש שרות). אותו פרט לא יוכל להתנהג בעת מתן שרות באותה הדרך שיתנהג בשכונת העוני ולהפך לא יוכל לנהוג בשכונת העוני כפי שהוא נוהג מול חבריו לעבודה ו/או מול קהל המקבלים שרות.</p> <p align="justify">לכן, האדם מחליף “כובעים” הרבה תוך התנהלות דיפרנציאלית בכל סיטואציה וסיטואציה בה הוא עומד. מכאן, מספר הסכסוכים שעשוי אדם כזה לחוות, עולה ככל שישתתף ביותר קבוצות. </p> <p align="justify">יוער כי בסכומו של דבר לא כל סכסוך יכול להגיע למערכת השיפוט הפורמלית אשר בעצמה כורסת מחמת הסכסוכים המונחים לפתחה. יתרה מזה מערכת המשפטית הפורמלית שאינה מתחשבת אלא בסכסוך ולא בהיסטוריה שלו וכל שכן לא בתוצאות החברתיות של פסק הדין, יכול להושיע בפתרון סכסוכים בתוך קבוצות ואף בין קבוצות שונות.</p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <br/><a href="http://www.academics.co.il">מקור המאמר: אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל</a>

גירסת טקסט:
הדרך היעילה לפתרון סיכסוכים p { margin-bottom: 0cm; direction: rtl; color: rgb(0, 0, 0); text-align: right; widows: 2; orphans: 2; }p.western { font-family: "Times New Roman",serif; font-size: 14pt; }p.cjk { font-family: "Times New Roman",serif; font-size: 14pt; }p.ctl { font-family: "Narkisim",sans-serif; font-size: 14pt; }a:link { color: rgb(0, 0, 255); } 1. רקע אומר לנו אורי רפ, במאה העשרים, השימוש בתאטרון ככלי במדעי החברה, הופך להיות משמעותי – ומשמש מעין אנלוגיה ומשל לחיי היום יום של האדם (מתוך "עולמו של משחק", 1995, הוצ' אוניברסיטה משודרת, עמ' 55), הינו, האדם הופך להיות לתהליך של משמעיות, תוך כדי הפעלת דיאלוג של גירוי-תגובה ביחס לעולם הסובב אותנו (שם:שם). מתוך זה, תהליך התקשורת בין בני אדם הופך להיות חלק משמעותי כאשר מערכת הגירויים (מסרים) הנשלחים לעברינו יוצר אצל האדם (הקולט) מערכת סינון כתוצאה מהידיעה שלו שהוא אינו צריך להגיב על כל מסר. שימוש במנגנון הויסות של המסרים, הופך להיות מנגנון חשוב בעקבות "רמת ההפצצה" המסיבית של המסרים העוטפת אותנו ביום יום. רעיון זה מבוסס בעיקר על "אסכולת שיקגו" שפיתחה את המונח של "האני בראי של עצמי (ע"פ ויליאם ג'ימס ואחרים), שפיתחו את הגישה שהדמות החברתית של האדם אינה דבר שהוא מביא אל החברה, אלא שדמות זו מעוצבת ביחס לאינטראקציה שלו עם החברה (להמשך קריאה ראה למשל ארוין גופמן, 1985, הצגת האני בחיי היום יום", הוצאת דביר). רוצה לאמור כי הדמות החברתית המוחצנת של האדם, היא תוצר של שימוש בשפה, בשפה מילולית ובשפת גוף – ומתבטאת בתוכן הנאמר אל בני אדם שונים. השפה הזו נתפסת מאידך, ע"י הצד השני בהתאם לאמות מידה פרטיות המעוצבות "מתוך שדה התנסויות משותף" של שייכות תרבותית, אתנית, מעמדית כוללת (שייכות סוציו-אקונומית) (ראה למשל ארוין גופמן, 1985, הצגת האני בחיי היום יום", הוצאת דביר, עמ'96 והילך ). למעשה, על פי גופמן "אזורי התנהגות" יהיו כל אותם סיטואציות ייחודיות ו/או ייעודיות בהם מתבקש האדם להתנהג ו/או לנהוג בהתאם לאזור כאשר אי עמידה בתנאי האזור נתפסת כסטיה (למשל לדבר בשקט במקום ציבור כמו רכבת – כאשר עבור חלק מהנוסעים דיבור בקולי קולות בטלפון הנייד תוך כדי הסגרתם של סודות אינטימיים של הדובר מסתמנת כהתנהגות שאינה הולמת את הסיטואציה) מעבר לזה, כאשר הפרט נע מעמדה אחת לעמדה שנייה, הוא מתבקש להתאים את התנהגותו לסיטואציה החדשה. העמדה החדשה מחייבת קודים אחרים ומציבה תנאים אחרים למשתתף החדש. לפיכך, מהיותו משתתף חדש, מצפים ממנו "ללמוד" את מערכת הקודים ול"שחק" ב"תנאי המשחק" החדשים. לפיכך, לטענת סולטמן, אפשר ללמוד את התנאים החדשים רק על ידי תשאול (Saltman m. 1992, The Demise of Reasonable Man “ Transaction Pub. London) עבור האדם הרציונלי, לשאול פירושו לקבל תשובה. "ניחוש" הכללים הלא כתובים של החברה, עשויים ליצור בעיה והתנהגות שאינה מתאימה לסיטואציה. אומר לנו מקיאבליהמרחק בין הדרך בה אנו חיים לבין הדרך בה הינו צריכים לחיות יכול להתקצר ו/או להתארך והכל בהתאם לשימוש שלנו בידע (ניקולו מקיאבלי, 1988, הנסיך זמורה ביתן תל אביב עמ' 66) 2. סיטואציית ההשלמה 2.1 הכרה בסכסוך תנאי הכרחי לפתרון הקונפליקט הוא הכרה בקיומו. כאשר אחד הצדדים ו/או שני הצדדים אינם מודעים ו/או אינם מבינים שיש להם סכסוך יהיה קשה לפתור אותו. 2.2 משתכנעים לפתור את הבעיה לאחר שהם "מבינים" שיש להם בעיה הצדדים צריכים להשתכנע שהם רוצים לפתור את הבעיה כי למשל הסכסוך שבמחזה רומאו ויוליה, המשפחות יודעות שיש להם סכסוך אבל אינן מבקשות לפתור אותו והם מותירות את הסכסוך כתלוי ועומד לכן השב של השכנוע שהם מבקשים לפתור את הסכסוך הוא קריטי. 2.3 הצבת משקיפים/מלווים תפקיד המלווים הוא קריטי בתהליך הם מהווים את העדים שיבטיחו את הקיומם של החלטות הבוררות בעצמם. 2.4 הצדדים מסכימים לפתור באמצעות השלמה שלב המקדמי של הסיטואציה חייב המשלים לבקש את הסכמתם של הצדדים לפתרון הסכסוך באמצעותו. הוא חייב לקבל את ההסכמה ומקבל אותו תוך הדגשת האופי המיוחד של התהליך והשענות על ערבותם של הצדדים ומלוויהם בפסק הדין. 2.5 הצגת הדרך לטיעונים רצוי להציב דרך או שיטה מקובלת ומוסכמת להצגת הטיעונים. רצוי לבחון כי כל טיעון יהיה שייך או לא שייך לרלוונטיות של המקרה. השיטה עשויה למנוע השתרכות הדיון לאורך זמן (כל צד מספר סיפורים ארוכים, לפעמים משעממים וגוזלים זמן יקר של כל הצדדים) ועשוי למנוע חיכוכים על הגדרות 2.6 הצגת הטיעונים כל צד בהתאם לדרך שנקבעה יציג באמצעות בא כוחו את הטיעונים שלו. השימוש בבא כוח בא למנוע התלהמות והקשר אישי נפשי למקרה שהוא פועל היוצא של הפגיעה והסכסוך. לכן, כשיש בא כוח המדבר בשם הצדדים הדיון יותר עינייני ומתמקד בעיקר. 2.7 השלמה אינה תהליך שיפוטי ההשלמה אינה תהליך שיפוטי ולכן אין כאן "צודק" מול "טועה" יש צד נפגע וצד פוגעלכן הסכסוך במהותו הוא פגיעה ותהליך ההשלמה הוא על תיקון הפגיעה. 2.8 סדר הדברים רצוי להכין את סדר הדברים, למשל שלא יטען מאן דהוא תשובות לפני השאלות – זאת כדי לתת רציונל בהבנת התהליך 2.9 זמן דיבור כחלק מתהליך התיקון, זה "ריפוי" היחסים החברתיים בין הצדדים. לפיכך רצוי שהמשלים ידבר אפילו יותר מהצדדים. הינו, להפוך את התהליך למעין תהליך חינוכי בו המשלים כדמות מחנכת "מסבירה" “מלמדת”, “מוכיחה" ו"מטיפה" לצדדים כיצד נוהגים בני החברה הנתונה – מה העיקר ומה הטפל מה חשוב ומה לא! 2.10 הובלה לקבלת אשמה אסור למשלים ל"הוביל" את הצדדים לכיוון של קבלת האשמה. אסור לו לחתור שצד אחד יאמר "טעיתי". אלא אם כן צד אחד יטען באופן וולונטרי כחלק מתהליך ההוכחה החברתית כי הוא טעה. 3. מציאת הפתרון מאחר ומדובר בעיקר בפגיעה, הפתרון חייב להיות כזה המתקן את הפגיעה ומאידך מסיים את הסכסוך. לפיכך חייבים לזכור את הכללים החלים על הפתרון: 3.1 הצדדים יכולים לעמוד פתרון- לא לכפות פתרון בלתי אפשרי לאכיפה (שלא כמו בית משפט היכול לגזור קנס כספי לאדם שצריך למכור את ביתו כדי לשלם את הקנס) 3.2 גמישות בפתרון – המשלים יכול להסית/לשנות את הפתרון כאשר רואה שהצדדים מתעקשים שלא לקבל אותו (שלא כמו בית משפט שכופה פתרון לא הולם וגורר את המשפט למערכת של ערעורים וערעורי נגד) 3.3 אין שיפוטיות – לעולם לא יאמר המשלים שצד אחד צודק והשני טועה. פתרון החלטי כזה מעורר סכסוכים ואינו פותר אותם. 3.4 פסק דין החלטי רק במקרה אחד – כאשר אחד הצדדים מודה שטעה מותר למשלים לקבוע פסק דין החלטי 4.סיכום דפוס ההשלמה אינו יכול לצאת אל הפועל אלא במסגרת של מערכת יחסים על בסיס של יחסי פנים מול פנים. במסגרת כזו, הפועלים בתוך הקבוצה הופכים להיות מחויבים למערכת של קודים, אמונות והתנהגויות המזהות אותם מול או בהבחנה מקבוצה אחרת. מתוך הרחבה למסגרת התרבותית-חברתית ממנה מגיע כל פרט ופרט אל הקבוצה. הפרט בקבוצתו הנוכחית, מתרגם את ההתנהגויות שהוא מכיר להתנהגויות שהוא מחויב אליהם בקבוצה. לפיכךעיקר הקונפליקטים בקבוצה החדשה, יהיו על אינטרפרטציה של התנהגויות ו/או עמידה ב"קודים" שמקובלים בקבוצה. זאת מתוך תהליך תקשורתי בעייתי בו צד אחד לא "התנהג" עם הצד השני בהתאם. בניגוד למקובל לחשוב, גם בעת המודרנית נמצא האדם במספר קבוצות כאלו. לעתים (בניגוד לאדם מתקופות אחרות) , האדם המודרני עשוי להשתייך בו זמנית למספר קבוצות שלעתים מתנהגות בשונה זו מזו. למשל, אדם החי בשכונת עוני (קבוצה א' עם כללים והתנהגויות משלה) ועובד בחברה (קבוצה ב' של העובדים באותה החברה) ונותן שרות לקהל (קבוצה ג' קהל המבקש שרות). אותו פרט לא יוכל להתנהג בעת מתן שרות באותה הדרך שיתנהג בשכונת העוני ולהפך לא יוכל לנהוג בשכונת העוני כפי שהוא נוהג מול חבריו לעבודה ו/או מול קהל המקבלים שרות. לכן, האדם מחליף “כובעים” הרבה תוך התנהלות דיפרנציאלית בכל סיטואציה וסיטואציה בה הוא עומד. מכאן, מספר הסכסוכים שעשוי אדם כזה לחוות, עולה ככל שישתתף ביותר קבוצות. יוער כי בסכומו של דבר לא כל סכסוך יכול להגיע למערכת השיפוט הפורמלית אשר בעצמה כורסת מחמת הסכסוכים המונחים לפתחה. יתרה מזה מערכת המשפטית הפורמלית שאינה מתחשבת אלא בסכסוך ולא בהיסטוריה שלו וכל שכן לא בתוצאות החברתיות של פסק הדין, יכול להושיע בפתרון סכסוכים בתוך קבוצות ואף בין קבוצות שונות. נכתב על ידי מקור המאמר:אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל http://www.academics.co.il

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported