תביעת רשלנות רפואית הבא מקורה בפציעות שנגרמו למרים (שם בדויק) בפיגוע טרור שאירע בחודש ספטמבר שנת 1997, עת היתה מרים בת 14 שנים בלבד. כשהיא סובלת מכוויות נרחבות ומחבלה בבטן, הובהלה מרים לבית חולים הדסה, שם עברה ניתוח בו ביום. לאחר כעשרה ימים, לקתה מרים בכשל רב מערכי והלם ספטי, שנגרמו לה בעקבות אלח דם שפיתחה, וכתוצאה מכל אלה, נגרמו למרים נזקים נוירולוגיים נרחבים.
האירועים שכללו דום לב היו דרמטיים, ורק לאחר שהצוות הרפואי ביצע החייאה במשך למעלה מ-10 דקות, חזר ליבה של מרים לתפקד. בימים שלאחר האירועים, הייתה מרים ללא הכרה ומצבה היה קשה, היא הונשמה, סבלה מלחץ דם נמוך, מדופק נמוך ומחום גבוה, ובדיקות שנערכו לה העלו, כי כתוצאה ממחסור בחמצן, נגרם לה נזק מוחי.
כשבועיים לאחר מכן, החלה הכרתה של מרים לשוב אליה בהדרגה, ובמהלך החודשים הבאים היא עבר שיקום איטי. בתחילה לא יכלה לאכול, לעמוד או לדבר, אך בהמשך החלה ליצור קשר עם סביבתה. כיום סובלת מרים מקשיי ריכוז וזיכרון, עייפות יתר, איטיות, פגמים ביכולת הדיבור, וכן מקשיים רגשיים, התנהגותיים וחברתיים.
טענות תביעת רשלנות רפואית שהוגשה התמקדו בשני עניינים. ראשית נטען, כי החלטת בית החולים להפסיק את מתן האנטיביוטיקה למרים הייתה רשלנית. ושנית נטען, כי הטיפול הרפואי שמרים קיבלה לפני, במהלך ולאחר האירועים הייתה רשלנית. מנגד, טענה ההגנה, כי הטיפול שקיבלה מרים, ובכלל זאת ההחלטה להפסיק את הטיפול האנטיביוטי, נעשה בצורה סבירה, שאינה חורגת מהסטנדרט הרפואי המקובל.
בית המשפט המחוזי סבר, שהטיפול האנטיביוטי ניתן למרים כטיפול מוקדם בזיהום שהיה קיים כבר, וטיפול כזה, בניגוד לטיפול מונע, מחייב תקופת טיפול ארוכה יותר. וכך, בנסיבות המקרה, הבחירה, להפסיק את הטיפול באנטיביוטיקה, בדגש על האופן שבו היא נתקבלה, סטתה מהפרקטיקה המקובלת ועל כן לקתה ברשלנות. בפסק הדין שניתן ביחס לתביעת רשלנות רפואית זו נקבע, כי אף אם מראש, לא הייתה חובה על בית החולים להתייעץ עם מומחה בנוגע להפסקת האנטיביוטיקה, משעה שכן התייעצו עימו, החלטה לסטות מהמלצתו חייבה שקילה ראויה של כלל גורמי הסיכון האפשריים. אך בפועל, ההחלטה לא נתקבלה באופן מושכל.
כמו כן, נקבע, כי אלמלא הופסקה האנטיביוטיקה, רוב הסיכויים כי אלח הדם ממנו סבלה מרים היה נמנע. לאור כל זאת, ולאור שאר הממצאים וחוות הדעת מומחי רשלנות רפואית, קבע בית המשפט המחוזי, כי בית החולים חב ברשלנות הן בגין האבחון המאוחר של אלח הדם והן בגין הפסקת האנטיביוטיקה.
בית המשפט העליון אשרר את כל קביעותיו של בית המשפט המחוזי, וסבר אף הוא, כי הייתה רשלנות רפואית מצד בית החולים, הן בנוגע להפסקת הטיפול האנטיביוטי והן באבחון אלח הדם. אף בגובה הפיצויים שנפסקו נמנע בית המשפט העליון מלהתערב, והשאיר את קביעת המחוזי על כנה. גובה הפיצויים שנפסקו עמד על מיליוני שקלים.
אם אתם סבורים שנגרם לכם נזק עקב טיפול רפואי לקוי שקיבלתם בבית החולים, או שתהליך קבלת ההחלטות בעניינכם לא היה מקצועי כנדרש, רצוי שתיוועצו בעורך דין המתמחה בענייני נזיקין בכלל, ורשלנות רפואית בפרט, ייתכן ויימצא שאתם זכאים לפיצוי.
ע"א 8799/08
אין האמור מהווה תחליף לעיון בפסק הדין המלא ובייעוץ של עורך דין רשלנות רפואית.