חלטתי להפיח חיים בגופי. בעצמי
אחרי ארבע שנים של טיפולים הבינה מיכל ש"אני לא יכולה לחכות עוד ש'יעשו עלי' – לא טיפולים, לא ניסיונות, לא הזרעות". היא החליטה להיות אקטיבית והחלה לתרגל את שיטת אביבה. כעבור חמישה חודשים נכנסה להריון
"תמיד רציתי ילדים, אבל תמיד גם פחדתי מהריון. אני זוכרת את עצמי חוששת מהלידה, מהכאבים. אני לא יודעת לומר בוודאות אם היחס האמביוולנטי הזה הוא שהקשה עלי להרות מלכתחילה, אבל אני כן מאמינה בקשר בין גוף לנפש – כך שאי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת כשאני מספרת על הקשיים שהיו לי".
כך, במלים ברורות ומתוך מודעות עצמית גבוהה, מתחיל הסיפור של מיכל, בת 35. כשתינוקת חייכנית בת חודשיים וחצי שכובה על ברכיה, קל לה יותר להיזכר גם ברגעים הקשים של המסע: "התחתנתי בגיל צעיר, בת 27, ושנתיים אחרי הנישואים התחלנו בניסיונות ספונטניים להיכנס להריון. כיוון שכבר מאוד רציתי ילד, וכאמור, גררתי אחרי כל מיני פחדים וחששות – החלטתי בשלב מאוד מוקדם שכנראה גם יש לי איזו בעיה, ואחרי ניסיון אחד כבר התחלתי בטיפול בדיקור. בתוך זמן קצר נכנסתי להריון – אבל אז הגיעה ההפלה הראשונה. האכזבה היתה קשה, לקח לי הרבה זמן להתאושש ולהמשיך לנסות, אבל כעבור זמן המשכנו בניסיונות ספונטניים. כעבור שנה וחצי פניתי לרפואה הקונבנציונלית והתחלתי בטיפולים".
נראה שחיכית הרבה.
"אני חושבת שהיה בי חוסר אמונה עמוק כלפי הגוף שלי ויכולות הפריון שלו. מצד אחד מאוד השתוקקתי לילד וכבר יכולתי לראות את עצמי אמא, אבל מצד שני היה בי איזה ייאוש, חוסר אמונה. היו רגעים שממש חשבתי שזה לא יקרה".
מיכל כנה מאוד, ישירה, לא חוששת להישיר מבט אל עצמה ואל הרגשות שניהלו אותה בתקופה ההיא. "היה בי עצב גדול, תחושת ריקנות. הרגשתי שמשהו בי כבה".
דיברת עם מישהו?
"בעלי מאוד תמך. גם הוא השתוקק כבר לילד, אבל מטבעו הוא פחות לחוץ, והוא התמודד עם זה אחרת. הוא סגור יותר, אבל הוא הצליח להכיל אותי ואת התסכול שלי. באותו הזמן גם הלכתי לפסיכולוגית שמאוד עזרה לי בתהליך".
מיכל התחילה בטיפולי הזרעה. הבדיקות העידו על FSH תקין, ולא אובחנה כל בעיה אחרת. אחרי הזרעה אחת בלי תוספת הורמונים, היא נטלה הורמונים במשך שלושה טיפולים, אבל משנכשלו הטיפולים הללו "החלטתי שאני לא מכניסה יותר הורמונים לגוף".
למה?
"הרגשתי שזה לא נכון לי. הרגשתי שהגוף מסרב לטיפול, וגם התנודות במצב הרוח נמאסו עלי".
במקביל, החליטה מיכל לעבור לרופא אחר, וגם "עשיתי ביוזמתי בדיקתFSH. להפתעתי, התוצאה יצאה גבוהה פתאום,FSH 14, אף שלפני הטיפולים הוא כאמור היה תקין.עמדתי לפני תהליך IVF, והרופא החדש שיכנע אותי ליטול הורמונים בכל זאת. התחלתי בטיפול, אבל הגוף כלל לא הגיב לתרופות. באחת הפעמים עברתי את ההרדמה לקראת ביצוע שאיבה, וכשהתעוררתי גיליתי שהזקיק היה ריק. לא היה מה לשאוב. זו היתה טראומה מטורפת. בפעם אחרת ייצרתי רק שני זקיקים, וכעסתי על עצמי שנתתי לרופא לשכנע אותי לחזור לתרופות".
בדיקת AMH (בדיקת הרזרבה השחלתית), שאליה שלח אותה הרופא, גילתה תוצאה נמוכה באופן קיצוני. "הנתונים הראו שאין לי כמעט סיכוי להיכנס להריון, מה שהכניס אותי לחרדות נוראיות, כאילו משהו בי מת, ילד הפנטזיה שלי מת. החלום הכי בסיסי, הכי טבעי, להיות אמא – התנפץ. התחלתי לחשוב על תרומת ביצית".
מתוך אמונה ש"משנה מקום משנה מזל" החליטה מיכל לחזור לרופא הקודם שטיפל בה, ואיתו גם חזרה האופטימיות. "הוא אמר שדווקא ראה לא מעט נשים עם תוצאות בדיקות דומות לשלי, שבכל זאת הצליחו להיכנס להריון. החלטנו יחד לנסות שוב IVF טבעי, כלומר בלי טיפול תרופתי, ואכן נכנסתי להריון".
אבל בשבוע ה-17 של ההריון השני, אחרי ירידת מים מוקדמת, נאלצה מיכל לבצע הפסקת הריון.
"זה היה משבר נוראי, שממנו כבר לא חשבתי שלא אתאושש. נכנסתי לדיכאון אמיתי. חווינו לחץ מכל עבר, גם מהמשפחות, והרגשתי שפשוט אין לי כוחות".
חייבת להיות אקטיבית
ארבע שנים של ניסיונות מסוגים שונים עברה מיכל, עד שהגיעה למסקנה שמשהו בסיסי בדרך שבה בחרה לא היה מדויק. "הבנתי פתאום שאני צריכה להיות אקטיבית בהצלחה שלי. אני לא יכולה לחכות עוד ש'יעשו לי', או 'יעשו עלי' – יעשו עלי טיפולים, יעשו עלי ניסיונות, יעשו לי הזרעות".
על שיטת אביבה כבר שמעה קודם לכן, אבל רק כעת, בתום ארבע שנים של ניסיונות להרות, החליטה לנסות ולקחת את המושכות לידיה. "התקשרתילמיכל פוני וביקשתי שרק היא תטפל בי. מרוב ייאוש, הייתי חסרת אמון ולא רציתי ליפול לידיה של מטפלת מנוסה פחות. אבל מיכל לא היתה פנויה והפנתה אותי אל מלי אלי – ואני זכיתי לפגוש את אחד האנשים המדהימים ביותר שבהם נתקלתי מעולם".
"מלי לימדה אותי להרגיש את הגוף ולהניע אותו לפי התרגילים, וגם תמכה בי לאורך כל התהליך, אבל מה שעשה לדעתי את השינוי היה העבודה המדהימה שהיא עשתה איתי ברמה הרגשית. מלי נטעה בי מחדש את האמונה בגוף שלי. התחלתי לתרגל, ופשוט הרגשתי איך אני בעצמי, במו גופי, גורמת לאזור האגן להתעורר לחיים; איך אני מזרימה לשם דם ופשוט יוצקת אל גופי חיים חדשים".
"חודש אחרי שהתחלתי לתרגל נסדקה האופטימיות. חיכיתי לתוצאות מהירות, והן לא באו מיד. שוב נקלעתי לייאוש, ומלי החליטה לקרוא למיכל פוני. בפגישה, שהיתה משמעותית מאין כמוה, עודדו אותי שתיהן להמשיך ולא לוותר. מיכל אמרה שכשהיא מתבוננת בי היא פשוט רואה - ויודעת שזה יצליח, והרגשתי שאני מאמינה לה".
בסך הכל תירגלה מיכל חמישה חודשים. "הייתי אדוקה ממש. חיכיתי לתרגול, כי זה היה זמן שלי עם עצמי, הרגשתי הכי מחוברת לגוף, הכי מאמינה בו. פתאום, תוך כדי תרגול, הייתי רואה בדמיון את הילד שיהיה לי. הרגשתי שאני לוקחת אחריות על החיים שלי".
אחרי חמישה חודשים של תרגול ניגשה מיכל שוב לטיפול IVF, בלי הורמונים. "זאת הביצית שעכשיו שוכבת לי על הברכיים", היא אומרת ומחייכת באושר, "ואני זוקפת את ההצלחה לזכותה של מלי, ולזכותי – כי ויתרתי על הפאסיביות. ברור לי שכשארצה ילד נוסף, היא תהיה הראשונה שאפנה אליה".
מספר הטלפון של מיכל שמור במערכת, והיא תשמח לשוחח ולשתף מניסיונה כל מי שתפנה אליה באמצעות המרכז