בוררות היא שיטה אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים, בה צדדים למחלוקת מסכימים להציג את עמדותיהם בפני בורר,(בדרך כלל איש מקצוע בתחום נושא הסכסוך אך לא חייב.)שהוא צד שלישי אובייקטיבי, כדי שיכריע ויביא קץ לסכסוך. מבין שתי השיטות (בוררות וגישור), הבוררות עתיקה ומוכרת במקומותינו עוד מתקופת אברהם אבינו. היא נפוצה ברמות שונות של סכסוכים, החל מבוררות בין מספר אנשים, עבור לבוררות עסקית בין חברות ובין בעלי מניות בחברות וכלה בבוררות בין עמים וארצות, שכן לבוררות כאמור נחלה במשפט העמים מקדמת דנא. מבלי להיכנס לדקויות של מוסד הבוררות, נדגיש כי בוררות בדרך כלל תעשה בהסכמת הצדדים לסכסוך. ברם, אפשר גם שזו תיאכף על ידי בית המשפט, אפילו אם צד לסכסוך יתנגד לה, שכן בשקלול הדברים עשוי בית המשפט לקבוע, כי הליך של בוררות טוב יותר לצדדים מההליך השיפוטי, ונימוקיו עימו. עילה לאכיפה זו יכולה להיות למשל מכוח הסכם או חוזה שנחתם בעבר ובו נקבע סעיף בוררות ליישוב חילוקי דעות, ואילו צד מהצדדים החלוקים מתכחש לחתימה, או טוען לשינוי מהותי המעקר את החתימה מהשורש, או אם למשל סבר בית המשפט כי הנושא מורכב ומסובך,המייתר את בית המשפט, כיוון שכל כולו מקצועי ולפיתרון יידרש בעל מקצוע אובייקטיבי ולא קביעה שיפוטית על פי דיני הראיות בלבד. כאמור הבוררות והגישור (בהכרח) הם תהליכים המתנהלים בהסכמת הצדדים. אלא, שבבוררות בהסכמה - שליטת הצדדים בבחירת הבורר היא מוחלטת ואם הצדדים לא הגיעו להסכמה על בורר, הם יכולים לבקש מבית המשפט למנות בורר מטעמו או לבקש מגוף מקצועי יציג, כמו למשל לשכת עורכי הדין, לשכת רואי חשבון בישראל או איגוד הקבלנים, למנות בורר מקצועי עבורם. כתב הסכמה לבורר ייחתם בכל תנאי.