חפש מאמרים:
שלום אורח
07.12.2021
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

על הגלוריפיקציה של העבר

לאחרונה נטלתי חלק בכנס רב משתתפים במהלכו נגע הדובר הראשי באחת הסוגיות המדוברות ביותר בשיח הפוליטי בתקופה האחרונה, ופרס את השקפתו ביחס למה שהיה כאן בעבר. נושא זה, התעורר כזכור הרבה בעקבות גל המחאה החברתית של הקיץ האחרון. העמדה שהובעה הייתה שבעבר היה פה, מן הסתם, טוב יותר, והכוונה לכך שבשנות השישים, השבעים והשמונים הייתה סולידריות בחברה הישראלית, מערכת החינוך הייתה טובה יותר, וכך גם מערכת הבריאות. לא היו פערים כל כך גדולים בין השכבות הסוציו-אקונומית השונות. למעשה, משהו החל להיסדק היכן שהוא בשלהי שנות השמונים ותחילת שנות התשעים.

על כך ביקש להסתייג אחד המשתתפים בקהל, אשר טען, אם לנסח זאת במילותיי שלי, שאנו עוסקים ב"גלוריפיקציה של העבר". מעין נטייה טבעית לראות בעיניים אידיאליות את שהתרחש בימים שמכבר. לטענת אותו מקטרג, לא הכול היה כל כך טוב אז, ולא הכול כל כך רע היום. על כך ניתנה התשובה כי אז היה אולי קשה יותר, אבל לא רע כמו היום.

על אף ולמרות שאני מסכים עם התפיסה הזאת שבעבר היה כאן טוב יותר, אין הדבר פוטר אותנו מלבחון היטב את הדעה הנוגדת. ואגב, אינני חושף בכוונת מכוון את זהות נותן ההרצאה והרקע לכנס, וזאת מתוך רצון שהדברים שנכתבים כאן יבחנו לגופם, ולא מתוך מניעים אחרים.

כשלעצמי אני סבור שיש לבחון את הסוגיה על רקע הנטייה האנושית להתרפק על העבר ולמצוא בו לעיתים את כליל השלמות, ויש לכך עדויות ממקורות רבים בספרות העבר.

ההשקפה שדורות ראשונים נעלים על דורות אחרונים, ניתן למצוא כבר בספרות חז"ל: "כשם שבין זהב לעפר, כך בין דורנו לדורו של אבא" (ירושלמי, גיטין ו', ט') "[...] ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים" (שבת, קי"ב).

השקפה דומה ניתן למצוא ב"מטמורפוזות" של המשורר הרומי, אובידיוס, המתאר את תולדות האנשות כהתדרדרות מדורגת מ"תור הזהב" המשולם, אל "תור הברזל" הנחות ביותר.

המשורר הצרפתי, ז'אן דה לה-פונטיין, שנודע בעיקר הודות לספרי המשלים שלו, כתב באחד ממשליו אותו הוא מתאר כ"סיפור שהוא מהזמנים הטובים, ולא במאה שבה אנו טובלים"[1].

דוגמאות נוספות לא חסרות, ראו למשל את העיסוק האידיאלי בעבר (לעומת ההווה האפל) בשירו של "הבוס", ברוס ספרינגסטין: "glory days". רק השבוע הביאה, זויה קופלמן, לפרסום במוסף הספרות של עיתון "הארץ" שישה מכתבים של המשוררת רחל אל חברתה המשוררת הרוסייה, מריה שקפסקיה, ובאחד מהם, משנת 1925, כתבה רחל שפעם שאלה שלושה ממכריה, מדוע אנחנו אוהבים את העבר? אחד ענה לה "כי ההווה אינו מרווה את צימאון החיים שלנו". השני אמר: "ההווה עצוב מדי כי שואב מן העבר". והשלישי אמר: "אנחנו אוהבים את העבר מפני שלא יחזור עוד לעולם".

הסופר הבריטי, גילברט קית' צ'סטרטון, מזכיר לנו באחד מספריו ("היסטוריה קצרה של אנגליה") ש"הבא לא נשכח כי את האמת, אותה זוכרים רק לעיתים רחוקות כאשר עוסקים בעבר, וזה הפרדוקס שהעבר תמיד נוכח בהווה, אך הוא איננו כמו שהוא היה, אלא מה שנדמה לנו שהיה. העבר הוא חלק מן האמונה".  

מי שהעמיק חקר וניתח בצורה הטובה ביותר בעיניי את הנושא, הוא ניקולו מקיאוולי, בספרו "דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויס". האופן שבו דן מקיאוולי בנושא, בדגש על נורות האזהרה שהוא מדליק, צריך להנחות אותנו בדרך שבה עלינו לבחון את הסוגיה, ככל שהדבר נוגע גם לתקופתנו.

במבוא לחלק השני של ספרו לעיל, פותח מקיאוולי את דבריו בכך שבני האדם נוטים להלל את ימי הקדם ולהשמיץ את ההווה, ולא תמיד בצדק. "הם נוהים אחר העבר באופן כזה, שהם מעלים על נס לא רק את העידנים המוכרים להם הודות לזיכרון שהשאירו על אודותיהם הסופרים, אלא גם את אלה שעכשיו, כשהם זקנים, הם זוכרים שחוו בצעירותם"[2]. מקיאוולי עולה על נקודה חשובה וטוען שהפרספקטיבה או האספקלריה שבה משתמשים אותם מהללי עבר אינה אובייקטיבית ומכאן שאינה נכונה, וזאת משתי סיבות.

ראשית, מתוקף כך שקיימת מצד אחד נטייה להסתכל על הצדדים הטובים מן העבר ולהעצים אותם, ומצד שני נטייה הפוכה להתעלם מן האספקטים השליליים שהיו בו. שנית, בני האדם מוטים בשיפוטם, במיוחד כאשר הדבר נוגע לאנשים בוגרים המסתכלים על התקופה בה חיו בצעירותם. לכאורה, מי שחי בעבר וחווה אותו קיימים בידיו הכלים לשפוט אובייקטיבית את המצב בהשוואה להווה, אך מקיאוולי מציין כי כמו שהזמנים משתנים גם בני האדם משתנים איתם, וכך גם השקפת עולמם: "[התשוקות] משתנות, אף אם הזמנים משתנים, הם [הזמנים] אינם יכולים להיראות לבני האדם זהים, כי בזקנתם יש להם תשוקות אחרות, הנאות אחרות, שיקולים אחרים מאלה שיש להם בבחרותם[...] הואיל ובני האדם מאבדים מכוחם וגדלים ביכולת השיפוט והתבונה"[3].

מקיאוולי מבאר ומסביר כי הכרחי הוא שאדם צעיר יסתכל על המציאות בעיניים אחרות ותמימות יותר ממבטו המפוקח של אדם מבוגר, ולכן בני האדם "אף שהיו צריכים להאשים את יכולת שיפוטם, הם מאשימים את הזמנים". כך מוצאים עצמם בני האדם ש"הם מגנים את ההווה, מהללים את העבר ומשתוקקים אל העתיד"[4].

לאחר שהציב לעצמו את תמרורי האזהרה לעיל, והזהיר עצמו מן הנטייה האנושית המדוברת, הוא עצמו קובע כי "אם המידה הטובה שמשלה אז והמידה הרעה המושלת כעת לא היו ברורות יותר מן השמש , הייתי נזהר יותר בדבריי[...] אבל הואיל והדבר כה גלוי עד שכל אחד רואה אותו, אהיה אמיץ לב ואומר גלויות את מה שאני מבין מהזמנים ההם והזמנים האלה"[5]. כדי לשים את הדברים בקונטקסט הנכון, מקיאוולי עורך השוואה בין תקופת חייו (סוף ימי הביניים וראשית הרנסנס) לבין העידן של הרפובליקה הרומית אותו מתאר טיטוס ליוויוס בספריו.

אחרי שגם אני הזהרתי את עצמי מאותה נטייה ל"גלוריפיקציה של העבר" ולשלילת ההווה, גם אני סבור כי ברור כשמש שלפני שלושה עשורים מצבינו היה טוב יותר.

נכון, לא הכול היה מושלם. בילדותי בשנות השמונים לא היה קיים למשל השפע שאנו עדים לא היום; המדינה סבלה ממחסור חמור במטבע חוץ, וחלק גדול ממוצרי הצריכה מחו"ל המציפים אותנו היום, לא היו בנמצא, ובכלל לא היו מגיעים למדפים. מעטים היו יכולים להרשות לעצמם לטוס לחו"ל, בוודאי לא בתדירות של היום, ואלה שיכלו להרשות לעצמם, נדרשו לשלם מס נסיעות מעיק ומעצבן. נדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שבאותם זמנים היו מתכננים את הנסיעה במשך שנה, נוסעים לשבועיים ומדברים על כך במשך שלוש שנים לאחר מכן.

מצד שני החיים היו נוחים יותר; יום העבודה היה מסתיים בשעה 15:00 (היום נהנים מהפריווילגיה הזאת, במקרה הטוב רק עובדי מדינה וקומבינאטורים אחרים). לאנשים היו יותר שעות פנאי בחיק המשפחה. ביתם של מרבית חבריי בכיתה בבית הספר היסודי התקיים הודות למפרנס יחיד, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי במציאות של היום. בילדותי זכור לי שכמעט ולא חזיתי באנשים ש"זרוקים ברחוב", והיום מדובר בחזון נפרץ. לא הייתה תופעה של קיבוץ נדבות אקטיבית ואגרסיבית כמו היום, שכמעט כל בית קפה הוא "יעד למתקפה". משהו בסולידריות החברתית אותה ידענו נסדק מתישהו בשלהי שנות השמונים.

אין קטורת ללא חלבונה, זהו עיקרון ידוע; היו דברים טובים ודברים רעים בכל עידן ובכל תקופה. הדוגמאות שהבאתי בוודאי שלא מכסות את כל האספקטים הרחבים של הנושא. אך אם אני מביט על התמונה הרחבה, באופן מפוקח, תוך שאני לוקח בחשבון את הקושי לעשות זאת מתוך נקודת מבט עכשווית, אני משוכנע שצודקים המקטרגים את העידן בו אנו חיים. קטרוג שנועד כל כולו מתוך רצון לשפר ובמטרה ותקווה לתקן אותו ולהביא לעתיד טוב יותר.      

עו"ד אדיר בנימיני  


[1] ז'אן דה לה-פונטיין "הרועה והמלך" (ספר עשירי, משל מס' 9) כל משלי לה-פונטיין תרגום: ראובן וימר (תל-אביב: דורון ספרים) תשס"ז-2007, עמ' 523

[2] ניקולו מקיאוולי דיונים על עשרת ספריו הראשונים של טיטוס ליוויוס תרגום: מרים שוסטרמן-פדובאנו (ירושלים: הוצאת שלם) תשע"א-2010, עמ' 133.

[3] שם, עמ' 135

[4] שם, שם

[5] שם, עמ' 136

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:

עו"ד אדיר בנימיני
חבר מועצת עיריית נתניה
דוידוב-בנימיני ושות'
חברת עורכי דין
דיני תעבורה - משפט חוקתי ומשפט מינהלי

 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת אדיר בנימיני

מאת: אדיר בנימינידיני תעבורה06/05/20730 צפיות
בדיני התעבורה הסוגיה של מציאת הקשר הסיבתי היא מאוד חשובה בכל הנוגע לקביעת האחריות להתרחשות תאונות דרכים. הכלל המשפטי "התרחש אחריו, לכן זה קרה בגללו" הוא מאוד רלוונטי לקביעה האם אכן קשר כזה נמצא.

מאת: אדיר בנימיניפוליטיקה 18/01/19993 צפיות
הרפורמה בדמות הגבלת כהונת ראש הממשלה היא עוד אחת מיני רבות שהמחוקקים שלנו מנסים לייבא מארה"ב, מבלי להבין את שיעור הנזק שנגרם מערבוב של מין שאינו עם מינו. דוגמאות בולטות מן העבר: "שיטת הפריימריס" ו"החוק לבחירה ישירה של ראש ממשלה". אם הייתה כאן דאגה אמיתית לאיכות השלטון בישראל היו המציעים מתמקדים בקידום הצעת חוק להגבלת קדנציות לראשי ערים. ברשויות המקומיות זה הרי ממש מתבקש. שם הבעיה הרבה יותר חמורה.

מאת: אדיר בנימיניחוק ומשפט - כללי18/08/181300 צפיות
דיאלוג "קריטון" מתאר דו-שיח זוהי בין סוקרטס, השוהה כאמור בבית האסורים, לאחר שנדון למוות, לבין חברו קריטון. שיחה זו גולשת, בין השאר, לשיח על הצדק מול עוול, והדרך הנכונה להגיב לאי-צדק. קריטון מציע לסוקרטס להימלט מן העונש שנגזר עליו, לאחר שהשומרים שוחדו, וטוען בפניו כי אין זה צודק מצדו של סוקרטס "להפקיר" את חייו, בשעה שניתנת לו ההזדמנות להימלט.

מאת: אדיר בנימיניפוליטיקה 18/08/18975 צפיות
העיסוק המדיני-פוליטי, על פי גישתו של אריסטו היא "האומנות השלטת" על כל האומניות האחרות; ברגע שמקבלים את ההנחה כי העיסוק הפוליטי הוא בגדר מעשה אומנות, הרי שמתוקף כך גם מתחייבת המסקנה שהכישרון לעסוק בתחום, אינו נרכש, אלא בהכרח מולד.

מאת: אדיר בנימיניחברה ומדינה - כללי18/08/181054 צפיות
בתיאוריה הפוליטית שלו, שאף ז'אן ז'אק רוסו, ליישב בין האינדיבידואליזם הקיצוני שבו דגל, לבין השמירה על הסולידריות החברתית. רוסו האמין כי הרגש האנושי הטבעי הוא רגש של סולידריות בין בני אדם שהוא גם הבסיס לחיים בקולקטיב

מאת: אדיר בנימיניספרות18/08/182776 צפיות
האמירה הברורה בנוגע לחוסר האפקטיביות של מדיניות ענישה מחמירה, בשני ספרים קלאסיים: "מכתבים פרסיים" ו"אוטופיה".

מאת: אדיר בנימיניחוק ומנהל14/08/181199 צפיות
ראשי עיר בישראל עושים שימוש במופעי בידור על מנת לקדם את מועמדותם סמוך מאוד למועד הבחירות. כמות האירועים הולכת וגוברת ככל שמתקרב מועד הבחירות. שופטי בית המשפט העליון שעמדו בראש ועדת הבחירות המרכזית ביקרו קשות תופעה זו.

מאמרים נוספים בנושא חברה ומדינה - כללי

מאת: אבי בכרחברה ומדינה - כללי28/11/2175 צפיות
גולדה מאיר (מאירסון) היא ללא ספק מיתוס יהודי, מיתוס ישראלי ומיתוס לאומי, גולדה היא לא רק מיתוס לאומי, גולדה הצליחה להתמקם מכוח אישיותה בתודעה כמיתוס בינלאומי חוצה מגזרים ומגדרים, אישיותה המרתקת וסיפור חייה הינם נרטיב לאומי, ציוני, ועולמי. דמותה ופועלה המרתקת מהווה לנו כיהודים החיים את העבר וההווה הציוני אבן דרך ודוגמה ומופת לאישה אשר הקדישה את חייה ופועלה לחלוטין לעם היהודי ושימשה אור לנשים בכל העולם כאישה אשר "עשתה את זה ובגדול" והגיעה למקומה ומיקומה הגבוהים כראשת ממשלה בזכות אישיותה ועשייתה בלבד ללא מורא ללא חסד או התחסדות ואת כל זה עשתה בעולם גברי ושוביניסטי במיוחד בשנים בהם חיה ופעלה.

מאת: בנימין קלינגרחברה ומדינה - כללי09/09/201702 צפיות
הרשות לאכיפה במקרקעין (היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה לשעבר) היא יחידת סמך במשרד האוצר, כפופה לשר האוצר ופועלת כיחידה עצמאית. ייעודה הוא להיאבק בעבירות התכנון והבניה ולבצע פיקוח על הועדות המקומיות. ביום 19.6.2016 קיבלה ממשלת ישראל החלטה מספר 1559 "חיזוק אכיפת דיני התכנון והבנייה" מתוך הבנה שמדובר ביעד אסטרטגי של מדינת ישראל שעל רשויות המדינה להוביל על מנת להגן על התכנון והבנייה ולבצר את שלטון החוק. החלטת הממשלה שמה את היחידה לאכיפה במקרקעין בחזית המאבק בעבירות התכנון והבנייה, מעניקה אחריות, כלים ומשאבים לממש את האחריות המוטלת עליה. תיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, העניק לרשות את הסמכויות הנרחבות לממש את האחריות כאמור.

מאת: אדיר בנימיניחברה ומדינה - כללי18/08/181054 צפיות
בתיאוריה הפוליטית שלו, שאף ז'אן ז'אק רוסו, ליישב בין האינדיבידואליזם הקיצוני שבו דגל, לבין השמירה על הסולידריות החברתית. רוסו האמין כי הרגש האנושי הטבעי הוא רגש של סולידריות בין בני אדם שהוא גם הבסיס לחיים בקולקטיב

בית המשפט העליון דן לאחרונה ודחה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, כב' השופטת מ' סוקולוב מיום 18.10.2017. בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (כב' השופט העמית מ' בן-חיים), בע"א 39527-06-17, מיום 10.07.2017, שם נדחתה בקשתו של העותר להאריך את המועד להישפט על הודעת תשלום קנס, מיום 10.05.1998.

מאת: עומריחברה ומדינה - כללי23/05/171572 צפיות
חברות ואתרים גדולים בתחום הקניות אונליין (E-commerse) כמו איביי, אמזון, דיל אקסטרים, אליאקספרס, אתר Zipy הישראלי ודומיהם, החלו לאחרונה לחייב את הלקוחות שלהם להזין גם את המיקוד שלהם באזור הזנת הכתובת לפני ביצוע רכישה. אם בעבר עניין זה היה רשות בלבד, היום לא תוכלו להמשיך בתהליך הקניה שלכם אונליין אם לא תזינו

מאת: אדיר בנימיניחברה ומדינה - כללי28/02/171323 צפיות
רבים מאלו המתמודדים ולעתים אף זוכים להגיע לעמדות שלטוניות בכירות, הם בעלי רזומה מאוד עשיר שכביכול יש בו כדי "להכשירם לתפקיד"; בישראל הרקע הצבאי היה בעבר מאוד דומיננטי בכל הנוגע למשרות ההנהגה. סיפורו של הקיסר גלבה מלמד אותנו שכישורים תיאורתיים אינם מספיקים, כפי שההיסטוריה הוכיחה לנו פעם אחר פעם במהלך הדרך מאז ועד ימינו אנו.

מאת: אברהם פכטרחברה ומדינה - כללי26/02/161754 צפיות
ניר סומך, קצין מג"ב ירה במטריד אשתו האובססיבי שלושה כדורים, בטענה של הגנה עצמית. בית המשפט המחוזי – הרשיע אותו בהריגה במקום רצח, אך לא קיבל את טענת ההגנה העצמית. בית המשפט העליון, בצעד נדיר, אך קלאסי, מבחינה משפטית, התערב בממצאים עובדתיים, התערב במסקנות ובפרשנות וזיכה את הנאשם, לאחר שלוש שנים בכלא, לאחר שקיבל את טענת ההגנה העצמית. בית המשפט המחוזי, ננעל על קונספציה שגויה, התעלם מעקרון "חזקת החפות" ועקרון "הספק הסביר", והרשיע את קצין המג"ב.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica