פרסום המאמר באתרך

בחזרה למאמר

כותרת המאמר:


תקציר המאמר:
איך הפכתי קהל מאזינים קיבוצי ל"זולת עצמי" שלי, ברגע מרפא. הקבלה בין תורתו של קוהוט לחוויות שחוויתי.

מילות מפתח:


קישור ישיר למאמר:


גירסת HTML:
<html> <head> <title>"מבוקש מקום שקט, עליו תונח הנפש" – פסיכותרפיה עצמית.</title> <meta name="description" content="איך הפכתי קהל מאזינים קיבוצי ל"זולת עצמי" שלי, ברגע מרפא. הקבלה בין תורתו של קוהוט לחוויות שחוויתי."> <meta name="keywords" content="טיפול פסיכולוגי,פסיכותרפיה,טיפול נפשי,קוהוט"> <meta name="expires" CONTENT="never"> <meta name="language" CONTENT="hebrew"> <meta name="distribution" CONTENT="Global"> <meta name="robots" content="index, follow"> <meta http-equiv="Content-Type" content="text/html; charset=windows-1255"> </title> <body dir="rtl"> <h1>"מבוקש מקום שקט, עליו תונח הנפש" – פסיכותרפיה עצמית.</h1><br/> <br/><strong>נכתב על ידי:<a title=""מבוקש מקום שקט, עליו תונח הנפש" – פסיכותרפיה עצמית." href="http://www.academics.co.il/Authors/Author7523.aspx">מיכל א.עומר</a></strong><br/> <br/><p>"..האני אינו חווה באורח ספציפי הרגשה של היותו פצוע נרקיסיסטית כאשר אינו יכול לממש את האידיאלים שלו; נכון יותר שהוא חווה רגש הדומה לגעגוע (Longing) (עמ.131 ) ." מתוך "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם" מאת היינץ קוהוט.</p> <p>מבוקש מקום שקט, עליו תונח הנפש – פסיכותרפיה עצמית.</p> <p>או</p> <p>איך הפכתי קהל מאזינים קיבוצי ל"זולת עצמי" שלי, ברגע מרפא.</p> <p>זה הרעב והגעגוע שהובילו אותי, שוב ושוב, אל מוסף הספרות של "ידיעות". בסקרנות מהולה בהתרגשות עמומה הייתי סוקרת כל שישי את המוסף על מנת למצוא עוד מישהו שיכול או מסכים לבטא פיסת נפש שלי בתוך מקבץ מילים לירי המאפשר, בתמונה קטנה, לתת ביטוי לחוויה הפנימית שלי ובכך, לרגע קטן ונפלא – להאיר את המקום הבודד שלי ולהפוך אותו לחיבוק בתוך שייכות....ולו רק לרגע!</p> <p>והנה, בשישי קסום אחד פגשתי את שירו המרטיט של אדמיאל קוסמן :</p> <p align="right"><em>מבוקש</em><em>/ </em><em>אדמיאל</em><em> </em><em>קוסמן</em><em></em></p> <p><em><br /> </em><em>מבוקש</em><em> </em><em>מקום</em><em> </em><em>שקט</em><em> </em><em>עליו</em><em> </em><em>תונח</em><em> </em><em>הנפש</em><em>.<br /> </em><em>לכמה</em><em> </em><em>רגעים</em><em> </em><em>בלבד</em><em>.<br /> </em><em>מבוקש</em><em> </em><em>מקום</em><em> </em><em>שישמש</em><em> </em><em>מדרך</em><em> </em><em>לכף</em><em> </em><em>הרגל</em><em>.<br /> </em><em>לכמה</em><em> </em><em>רגעים</em><em> </em><em>בלבד</em><em>.<br /> <br /> </em><em>מבוקש</em><em> </em><em>עציץ</em><em>, </em><em>עלה</em><em>, </em><em>גבעול</em><em> </em><em>או</em><em> </em><em>שיח</em><em>, </em><em>שלא</em><em> </em><em>יקום</em><em> <br /> </em><em>ויתקפל</em><em> </em><em>כשהיא</em><em> </em><em>תבוא</em><em>. </em><em>לכמה</em><em> </em><em>רגעים</em><em> </em><em>בלבד</em><em>.<br /> <br /> </em><em>מבוקש</em><em> </em><em>דיבור</em><em> </em><em>אחד</em><em>, </em><em>נקי</em><em>, </em><em>נעים</em><em> </em><em>וחם</em><em>, </em><em>שישמש</em><em> </em><em>ספסל</em><em><br /> </em><em>מקלט</em><em>, </em><em>למישהי</em><em>, </em><em>קרובה</em><em> </em><em>שלי</em><em>, </em><em>ילדה</em><em>- </em><em>יונה</em><em>, </em><em>נפשי</em><em> </em><em>שלי</em><em> <br /> </em><em>אשר</em><em> </em><em>יצאה</em><em> </em><em>מן</em><em> </em><em>התיבה</em><em>, </em><em>לכמה</em><em> </em><em>רגעים</em><em>, </em><em>בשעות</em><em> </em><em>הבוקר</em><em>, <br /> </em><em>ולא</em><em> </em><em>מצאה</em><em> </em><em>מאז</em><em> </em><em>מנוח</em><em> </em><em>לרגלה</em><em>.<br /> </em><br /> מתוך ספר השירים של אדמיאל קוסמן- סמרטוטים רכים- בהוצאת הקיבוץ המאוחד.</p> <p>באחת, גזרתי אותו מהעיתון ושמתי על המקלדת של שלמה , בן זוגי, מוסיקאי ומחפש דרך נצחי.....כמוני. חדשים ארוכים הטקסט היה מונח מול עיניו וביקש להיוולד לתוך צלילים....הבנתי, בחוסר סבלנות, שצריך לחכות לרגע של חסד שירקום את הצלילים סביב המילים. נדמה לי שיותר משנה ואולי כמו הריון של פילה – זה התנהל בדיאלוג פנימי בין שלמה לאדמיאל עד שנולדה המנגינה שלו. לימים, כשהשתתפתי בהרכב קולי אותו הוא ניהל והופענו בימי שישי על בימות שונות , בעיקר בקיבוצים ברחבי הארץ, שרתי את השיר הזה מול קהל סופג, נושם ומכיל.</p> <p>שנים רבות, לצד היותי פסיכותרפיסטית ומורה, ביליתי שעות רבות בתרגילי פיתוח קול, בביצוע יצירות קלאסיות ובפיתוח היכולת הקולית והאמנותית שלי כזמרת. ההופעה, שהתקיימה כמעט פעמיים בחודש בפני קהל, היוותה את אחד משיאי החודש שלי כשרגעי הקסם שלקראתם התקדשתי היו הרגעים שבהם עמדתי לבד על הבמה, מאחורי חברי הלהקה ומולי - הקהל השקט והמקשיב ושרתי את מילות השיר מלב נרגש ובטן הומייה - שרתי את עצמי. הלגיטימציה לבטא געגוע כל כך עמוק בתוכי באמצעות האופנות האומנותית, כשקהל מאזינים שילם בעבור הביטוי הזה והסכים להקשיב לו – היוו מיכל מרפא בתוך רגעי קודש. הייתי עומדת שם ובתחושה של שבירות וחשיפות מוחלטת מעבירה את תחושותי העמוקות לאוזניהם של אנשים שהפכו לרגע ארוך וקדוש – "זולת עצמי" עבורי. מתוך החוויה המרגשת הזאת זכיתי לתחושה שקרה נס קטן שבו התחברנו, הקהל ואני, בתוך מרחב אמפתי שבו אנחנו מזינים האחד את השני, בחמרי נפש עדינים ומזוקקים המבטאים צרכים שלי כהד לצרכים עמוקים שלהם. ברגעים קטנים וקסומים אלה התחברתי לאמונה העמוקה שבתוכי ברוח האדם ובמסוגלות שלה. הו, כמה נחמה, חיבוק והכרה היו בהם! תחושת המלאות השלימה של הקיום שלי ואנרגיית חיים שזרמה בעורקי, אחרי שסיימתי לשיר הזינו אותי באהבה לעצמי, לאחרים, לחיים! ולמרות שאחרי כל קונצרט היה מאבק פנימי להכיל ולאחוז בחוויה על מנת שלא תתמסמס אל חיי היום-יום האפורים, אני נזכרת ברגעים אלה בהכרת תודה ובהבנה שגם אלה – בנו את מי שאני היום.</p> <p>לימים, אחרי שהשיר הוקלט באין ספור גרסאות תוך חיפוש מתמיד אחרי הביטוי ההולם ביותר שלו (לא פלא הוא בעיני, שעד היום, למרות כל הגרסאות המוקלטות שלו, עדיין לא נמצא לו המקום האופטימלי...) שלחנו אותו לאישורו והצגתו בפני אדמיאל קוסמן.</p> <p>אדמיאל קוסמן הוא משורר ומורה ידוע המלמד את רוח מחשבת ישראל באוניברסיטאות שונות ומחפש, אף הוא, את התשובות לשאלות קיומיות של האדם ורוחו תוך כדי הוראה, כתיבה ודיאלוג עם האלוהים. השיר הנפלא שכתב, על פי הסיפור, נוצר כתוצאה מהסצינה החוזרת ונשנית של "טקס ההשכבה לישון" שהיה מקיים כל ערב לבתו בעלת תיסמונת דאון. לתחושותי, אחרי ששמעתי את הסיפור, חוויתי חוויה עמוקה של אהבה-חמלה-קבלה ושאלתי את עצמי מהיכן אני מכירה אותה מתוך הבנה מבולבלת-מה סביב "טקסי השינה" השונים שאני עברתי כילדה בבית הילדים הקיבוצי.</p> <p>השיר, שעורר בי געגוע כל כך עמוק, עורר בי שוב את השאלה – איך יתכן? הנה, אני קיימת וחיה, אמנם מתגעגעת ורעבה, אך יודעת למה; מקיימת חיים ומפצה עצמי באמצעות טקסי ההופעה המקודשים שלי....מישהו היה שם על מנת שאדע להגשים...מעבר למה שנולדתי איתו מתוך היותי אנושית!</p> <p>במפגש שלי עם היינץ קוהוט מצאתי אפשרויות חדשות ואופנות נוספת של הסתכלות על תהליך ההתבגרות שלי בקיבוץ. באתי לעולם, אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ואחרי השואה, לאימא שביקשה, על פי תחושותי, סיבה להמשיך ולהתקיים בעולם קשה, נוקשה, מאכזב, מסוכן ו"קובר חלומות" בתוך חברה קיבוצית ספרטנית, שבה לחוקים ולכללים היה מקום מרכזי – תפקידם היה לשמור עליה בתהליך היווצרותה! תחושה מטרידה ומבודדת, מכאיבה ומתסכלת ליוותה את כל חיי ביחסים עמה. עשיתי כל מה שיכולתי, ולא תמיד באופן מזין או "חיובי" על מנת להחיות את הקשר בינינו. האכזבה, התסכול ותחושת המוות היו חלק בלתי נפרד "מהמזון" שהוזנתי בו ומילכד את הנפש הרעבה שלי.</p> <p>לאורך שנים ארוכות, מתוכן חיפוש עמוק ויצירתי בתוך נבכי הנפש שלי בטיפול פסיכו תרפויטי או בעבודתי הפסיכו תרפויטית עם מטופלים – שאלתי את עצמי מהו "הנס" שגרם לי להמשיך ולבחור בחיים; ליצור חיים חדשים מחביונם?!</p> <p>הפגישה עם הכתבים של קוהוט והלמידה הקטנה שחוויתי באמצעות ההוראה המפרשת שלו, פתחה בפני הסתכלות מחודשת על "הנס" הזה ומתוך נבכי הזיכרון שלי צצו ועלו דמויות מעברי הקיבוצי שאני מחבקת בתוכי ושהיו עבורי, עליבא ד'קוהוט, "זולת עצמי" מלאי אהבה וחמלה..</p> <p>למרות נוקשותו ומוגבלותו של המקום הקיבוצי, למרות חוסר היכולת של החברה הקיבוצית להכיל שונות או מובחנות, למרות חווית הנטישה והבדידות העמוקה והבראשיתית שחוויתי בתור בת להורים מתקשים - חוויתי הרבה נחמה ומרחב קיומי בתוך "החיק" שהתקיים עבורי שם אצל שושנקה ושושנה, צילה וברצ'יק, מניצ'קה,ליאו ויעקב. יתכן שעצם העובדה שלא הייתי בתם, אלא "בת הקיבוץ" אפשרה להם להעניק לי משהו שלהורי היה קשה מנשוא, או שלא התפנו אלי משום שהיו עסוקים, עד צוואר במצוקותיהם.</p> <p>אמר קוהוט: "המסוגלות לאמפטיה שייכת איפוא לציוד המולד של הנפש האנושית ובמידת מה נותרת קשורה תהליך ראשוני(עמ 142)".</p> <p>אין תיאוריה יותר אופטימית מזו, משום שגם היום, כשאני כבר לא עומדת על הבמה והומה את געגועי באזני אחרים המתחברים אלי באמצעות הבנתם (מודעת או לא) את עצמם ותחושותיהם אותי, לרגע קסום של אחווה אנושית מזוקקת; גם היום – אני חווה את האופטימיות המכילה הזאת במפגשים קטנים ברחוב, בבנק, בקופת חולים ובוודאי - בקרב אהובי נפשי: בנותי,נכדי ובן-זוגי, מטופלי שהופכים אותי להיות מי שאני בהתהוות מתמדת. אני מאמינה, מתוך קריאה בכתביו של קוהוט, שלו היה זוכה לחיות עד היום, היה מרחיב ומעמיק את השקפתו לממדים רוחניים עמוקים יותר, ובכך מעשיר ומיצב את התיאוריה שלו ואולי מסכים להשתייך ל"זרם הרביעי" בפסיכולוגיה המערבית (הטראנספרסונלית) . אני משערת שמעבר לתכונה המולדת שבי, ומעבר למה שמוטבע בתוך תאי הנפש שלי מדורות קודמים, אספתי, וכנראה אמשיך ואאסוף לתוכי, חוויות של קשרים אמפטיים, ובכך אפתח באופן יום-יומי את מה שקוהוט כינה "ההבנה האמפטית הממצה....הדורשת את היכולת להשתמש במסוגלות האמפטית לתקופות ממושכות". מפנימה "זולת עצמי" שונים ובכך מרחיבה את חווית הקיום שלי.</p> <p>אני רואה באחד מהמשפטים המסכמים את מאמרו של קוהוט "צורות והתמרות של נרקיסיזם" חמלה וצניעות לב המדברת על יכולותינו ועם זאת – אופטימית:</p> <p>"שליטתו האולטימטיבית של האני בעצמי הנרקיסיסטי, שליטתו הסופית של הרוכב בסוסו, יתכן שהסתייעה ככלות הכל במידה מכרעת שגם הסוס הזדקן . ולבסוף אנו יכולים להבחין כי מה שהושג אינו דווקא שליטה אלא קבלת התובנה האולטימטיבית, כי ככל שהדבר נוגע לאיתני הטבע כולנו "רוכבים של שבת" (עמ 149)".</p> <p>משהו ברוח המילים, לא רק בתוכנן, מכוון אותי להבנה שכל זמן שאני קיימת, אני יכולה להשתמש בתבונת הלב הפשוטה הזאת ולנוע (אפילו אם כבר בפחות אנרגיה יצרית – נערית) כתלמידה הסופגת ולומדת, שוב ושוב, פרקים בחוויה האנושית שיש בה חיבור, הזנה והקשבה ("עצמי משתנה"!).</p> <p>כן. תיאוריה של תקווה.</p> <p>תודה.</p> <br/><br/> <strong><u>פרטים אודות כותב המאמר</u></strong> <br/> <br/><a href="http://www.academics.co.il">מקור המאמר: אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל</a>

גירסת טקסט:
"מבוקש מקום שקט, עליו תונח הנפש" – פסיכותרפיה עצמית. "..האני אינו חווה באורח ספציפי הרגשה של היותו פצוע נרקיסיסטית כאשר אינו יכול לממש את האידיאלים שלו; נכון יותר שהוא חווה רגש הדומה לגעגוע (Longing) (עמ.131 ) ." מתוך "פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם" מאת היינץ קוהוט. מבוקש מקום שקט, עליו תונח הנפש – פסיכותרפיה עצמית. או איך הפכתי קהל מאזינים קיבוצי ל"זולת עצמי" שלי, ברגע מרפא. זה הרעב והגעגוע שהובילו אותי, שוב ושוב, אל מוסף הספרות של "ידיעות". בסקרנות מהולה בהתרגשות עמומה הייתי סוקרת כל שישי את המוסף על מנת למצוא עוד מישהו שיכול או מסכים לבטא פיסת נפש שלי בתוך מקבץ מילים לירי המאפשר, בתמונה קטנה, לתת ביטוי לחוויה הפנימית שלי ובכך, לרגע קטן ונפלא – להאיר את המקום הבודד שלי ולהפוך אותו לחיבוק בתוך שייכות....ולו רק לרגע! והנה, בשישי קסום אחד פגשתי את שירו המרטיט של אדמיאל קוסמן : מבוקש/ אדמיאל קוסמן מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש. לכמה רגעים בלבד. מבוקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל. לכמה רגעים בלבד. מבוקש עציץ, עלה, גבעול או שיח, שלא יקום ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד. מבוקש דיבור אחד, נקי, נעים וחם, שישמש ספסל מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה- יונה, נפשי שלי אשר יצאה מן התיבה, לכמה רגעים, בשעות הבוקר, ולא מצאה מאז מנוח לרגלה. מתוך ספר השירים של אדמיאל קוסמן- סמרטוטים רכים- בהוצאת הקיבוץ המאוחד. באחת, גזרתי אותו מהעיתון ושמתי על המקלדת של שלמה , בן זוגי, מוסיקאי ומחפש דרך נצחי.....כמוני. חדשים ארוכים הטקסט היה מונח מול עיניו וביקש להיוולד לתוך צלילים....הבנתי, בחוסר סבלנות, שצריך לחכות לרגע של חסד שירקום את הצלילים סביב המילים. נדמה לי שיותר משנה ואולי כמו הריון של פילה – זה התנהל בדיאלוג פנימי בין שלמה לאדמיאל עד שנולדה המנגינה שלו. לימים, כשהשתתפתי בהרכב קולי אותו הוא ניהל והופענו בימי שישי על בימות שונות , בעיקר בקיבוצים ברחבי הארץ, שרתי את השיר הזה מול קהל סופג, נושם ומכיל. שנים רבות, לצד היותי פסיכותרפיסטית ומורה, ביליתי שעות רבות בתרגילי פיתוח קול, בביצוע יצירות קלאסיות ובפיתוח היכולת הקולית והאמנותית שלי כזמרת. ההופעה, שהתקיימה כמעט פעמיים בחודש בפני קהל, היוותה את אחד משיאי החודש שלי כשרגעי הקסם שלקראתם התקדשתי היו הרגעים שבהם עמדתי לבד על הבמה, מאחורי חברי הלהקה ומולי - הקהל השקט והמקשיב ושרתי את מילות השיר מלב נרגש ובטן הומייה - שרתי את עצמי. הלגיטימציה לבטא געגוע כל כך עמוק בתוכי באמצעות האופנות האומנותית, כשקהל מאזינים שילם בעבור הביטוי הזה והסכים להקשיב לו – היוו מיכל מרפא בתוך רגעי קודש. הייתי עומדת שם ובתחושה של שבירות וחשיפות מוחלטת מעבירה את תחושותי העמוקות לאוזניהם של אנשים שהפכו לרגע ארוך וקדוש – "זולת עצמי" עבורי. מתוך החוויה המרגשת הזאת זכיתי לתחושה שקרה נס קטן שבו התחברנו, הקהל ואני, בתוך מרחב אמפתי שבו אנחנו מזינים האחד את השני, בחמרי נפש עדינים ומזוקקים המבטאים צרכים שלי כהד לצרכים עמוקים שלהם. ברגעים קטנים וקסומים אלה התחברתי לאמונה העמוקה שבתוכי ברוח האדם ובמסוגלות שלה. הו, כמה נחמה, חיבוק והכרה היו בהם! תחושת המלאות השלימה של הקיום שלי ואנרגיית חיים שזרמה בעורקי, אחרי שסיימתי לשיר הזינו אותי באהבה לעצמי, לאחרים, לחיים! ולמרות שאחרי כל קונצרט היה מאבק פנימי להכיל ולאחוז בחוויה על מנת שלא תתמסמס אל חיי היום-יום האפורים, אני נזכרת ברגעים אלה בהכרת תודה ובהבנה שגם אלה – בנו את מי שאני היום. לימים, אחרי שהשיר הוקלט באין ספור גרסאות תוך חיפוש מתמיד אחרי הביטוי ההולם ביותר שלו (לא פלא הוא בעיני, שעד היום, למרות כל הגרסאות המוקלטות שלו, עדיין לא נמצא לו המקום האופטימלי...) שלחנו אותו לאישורו והצגתו בפני אדמיאל קוסמן. אדמיאל קוסמן הוא משורר ומורה ידוע המלמד את רוח מחשבת ישראל באוניברסיטאות שונות ומחפש, אף הוא, את התשובות לשאלות קיומיות של האדם ורוחו תוך כדי הוראה, כתיבה ודיאלוג עם האלוהים. השיר הנפלא שכתב, על פי הסיפור, נוצר כתוצאה מהסצינה החוזרת ונשנית של "טקס ההשכבה לישון" שהיה מקיים כל ערב לבתו בעלת תיסמונת דאון. לתחושותי, אחרי ששמעתי את הסיפור, חוויתי חוויה עמוקה של אהבה-חמלה-קבלה ושאלתי את עצמי מהיכן אני מכירה אותה מתוך הבנה מבולבלת-מה סביב "טקסי השינה" השונים שאני עברתי כילדה בבית הילדים הקיבוצי. השיר, שעורר בי געגוע כל כך עמוק, עורר בי שוב את השאלה – איך יתכן? הנה, אני קיימת וחיה, אמנם מתגעגעת ורעבה, אך יודעת למה; מקיימת חיים ומפצה עצמי באמצעות טקסי ההופעה המקודשים שלי....מישהו היה שם על מנת שאדע להגשים...מעבר למה שנולדתי איתו מתוך היותי אנושית! במפגש שלי עם היינץ קוהוט מצאתי אפשרויות חדשות ואופנות נוספת של הסתכלות על תהליך ההתבגרות שלי בקיבוץ. באתי לעולם, אחרי סיום מלחמת העולם השנייה ואחרי השואה, לאימא שביקשה, על פי תחושותי, סיבה להמשיך ולהתקיים בעולם קשה, נוקשה, מאכזב, מסוכן ו"קובר חלומות" בתוך חברה קיבוצית ספרטנית, שבה לחוקים ולכללים היה מקום מרכזי – תפקידם היה לשמור עליה בתהליך היווצרותה! תחושה מטרידה ומבודדת, מכאיבה ומתסכלת ליוותה את כל חיי ביחסים עמה. עשיתי כל מה שיכולתי, ולא תמיד באופן מזין או "חיובי" על מנת להחיות את הקשר בינינו. האכזבה, התסכול ותחושת המוות היו חלק בלתי נפרד "מהמזון" שהוזנתי בו ומילכד את הנפש הרעבה שלי. לאורך שנים ארוכות, מתוכן חיפוש עמוק ויצירתי בתוך נבכי הנפש שלי בטיפול פסיכו תרפויטי או בעבודתי הפסיכו תרפויטית עם מטופלים – שאלתי את עצמי מהו "הנס" שגרם לי להמשיך ולבחור בחיים; ליצור חיים חדשים מחביונם?! הפגישה עם הכתבים של קוהוט והלמידה הקטנה שחוויתי באמצעות ההוראה המפרשת שלו, פתחה בפני הסתכלות מחודשת על "הנס" הזה ומתוך נבכי הזיכרון שלי צצו ועלו דמויות מעברי הקיבוצי שאני מחבקת בתוכי ושהיו עבורי, עליבא ד'קוהוט, "זולת עצמי" מלאי אהבה וחמלה.. למרות נוקשותו ומוגבלותו של המקום הקיבוצי, למרות חוסר היכולת של החברה הקיבוצית להכיל שונות או מובחנות, למרות חווית הנטישה והבדידות העמוקה והבראשיתית שחוויתי בתור בת להורים מתקשים - חוויתי הרבה נחמה ומרחב קיומי בתוך "החיק" שהתקיים עבורי שם אצל שושנקה ושושנה, צילה וברצ'יק, מניצ'קה,ליאו ויעקב. יתכן שעצם העובדה שלא הייתי בתם, אלא "בת הקיבוץ" אפשרה להם להעניק לי משהו שלהורי היה קשה מנשוא, או שלא התפנו אלי משום שהיו עסוקים, עד צוואר במצוקותיהם. אמר קוהוט: "המסוגלות לאמפטיה שייכת איפוא לציוד המולד של הנפש האנושית ובמידת מה נותרת קשורה תהליך ראשוני(עמ 142)". אין תיאוריה יותר אופטימית מזו, משום שגם היום, כשאני כבר לא עומדת על הבמה והומה את געגועי באזני אחרים המתחברים אלי באמצעות הבנתם (מודעת או לא) את עצמם ותחושותיהם אותי, לרגע קסום של אחווה אנושית מזוקקת; גם היום – אני חווה את האופטימיות המכילה הזאת במפגשים קטנים ברחוב, בבנק, בקופת חולים ובוודאי - בקרב אהובי נפשי: בנותי,נכדי ובן-זוגי, מטופלי שהופכים אותי להיות מי שאני בהתהוות מתמדת. אני מאמינה, מתוך קריאה בכתביו של קוהוט, שלו היה זוכה לחיות עד היום, היה מרחיב ומעמיק את השקפתו לממדים רוחניים עמוקים יותר, ובכך מעשיר ומיצב את התיאוריה שלו ואולי מסכים להשתייך ל"זרם הרביעי" בפסיכולוגיה המערבית (הטראנספרסונלית) . אני משערת שמעבר לתכונה המולדת שבי, ומעבר למה שמוטבע בתוך תאי הנפש שלי מדורות קודמים, אספתי, וכנראה אמשיך ואאסוף לתוכי, חוויות של קשרים אמפטיים, ובכך אפתח באופן יום-יומי את מה שקוהוט כינה "ההבנה האמפטית הממצה....הדורשת את היכולת להשתמש במסוגלות האמפטית לתקופות ממושכות". מפנימה "זולת עצמי" שונים ובכך מרחיבה את חווית הקיום שלי. אני רואה באחד מהמשפטים המסכמים את מאמרו של קוהוט "צורות והתמרות של נרקיסיזם" חמלה וצניעות לב המדברת על יכולותינו ועם זאת – אופטימית: "שליטתו האולטימטיבית של האני בעצמי הנרקיסיסטי, שליטתו הסופית של הרוכב בסוסו, יתכן שהסתייעה ככלות הכל במידה מכרעת שגם הסוס הזדקן . ולבסוף אנו יכולים להבחין כי מה שהושג אינו דווקא שליטה אלא קבלת התובנה האולטימטיבית, כי ככל שהדבר נוגע לאיתני הטבע כולנו "רוכבים של שבת" (עמ 149)". משהו ברוח המילים, לא רק בתוכנן, מכוון אותי להבנה שכל זמן שאני קיימת, אני יכולה להשתמש בתבונת הלב הפשוטה הזאת ולנוע (אפילו אם כבר בפחות אנרגיה יצרית – נערית) כתלמידה הסופגת ולומדת, שוב ושוב, פרקים בחוויה האנושית שיש בה חיבור, הזנה והקשבה ("עצמי משתנה"!). כן. תיאוריה של תקווה. תודה. נכתב על ידי מקור המאמר:אקדמיקס - ספריית המאמרים של ישראל http://www.academics.co.il

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported