בארי ורייצל גרים כיום בבאטרי פארק סיטי ניו יורק, ברחוב North End Ave. הם עברו לכאן מהוויליג' לפני כשנה. "תבואו אלינו בראשון בבוקר, נאכל ארוחת בוקר ונצא לטיול קטן בסביבה".
רייצל היא רחל, הכרתי אותה בתקופת הלימודים באוניברסיטה, מאז שעברנו לגור בניו יורק, התחדש הקשר (ישראלים, לא?!). רייצל הכירה את בארי בחברה בה הם עבדו ביחד. היא התחילה כפקידת קבלה צעירה והוא היה כבר אז, מנהל החברה (וגרוש טרי). בארי הוא אמריקאי שמדבר עברית בזכות השנתיים שבילה בקיבוץ בישראל.
הטיול בניו יורק עם בארי ורייצל היה לנו סיור מיוחד במינו, עשינו טיול תיירים עם הסברים של ניו יורקיים מקומיים.
הם לקחו אותנו למקומות שהיינו בהם במסגרת הגיחות הטוריסטיות שלנו לניו יורק, אבל ההסברים והסיפורים שלהם, הם שעשו לנו את ההבדל.
מביתם המטופח בקומה ה- 8 הלכנו לפארק רוקפלר, שהוא הצפוני מבין ששת הפארקים שמרכיבים את באטרי פארק סיטי. פנינה ירוקה מדהימה בכל מובן המילה! טיפוח המדשאות, הפינות המיוחדות שבכל מקום, מגוון הפרחים, הצמחים וסוגי העצים. פסלים, ספסלים ומקומות לכל המינים והסוגים.
עברנו ברחוב 20 River Terrace כי בארי, ששמע שהאיש שלי הוא איש של מים שמתעניין בכל מה שקשור במים, בהתפלה ומיחזור, רצה להראות לנו את הבניין הירוק הראשון בניו יורק.
" בגרין בילדינג (green building) הכל ממוחזר. מי השתייה, מי הכביסה והשירותים, הכל עובר דרך מערכת מיחזור שנמצאת בקומת המרתף. בקומת הגג נמצאת המערכת הסולארית של הבניין, אנחנו לא יכולים לעלות אבל תדמיינו לעצמכם את כל הגג עם מערכות סולריות שמספקות אנרגיה לבתים. יש לי חבר שגר כאן, השכירות היא גבוהה בחמישים אחוז יותר מכל מקום אחר בניו יורק, הייתי אצלו בדירה. מערכת האוויר בנויה מפילטרים שממחזרים ומטהרים את האוויר, הם לא פותחים חלון. באמת, זה מדהים הכל ממוחזר שם, גם הרצפה היא מעץ ממוחזר, הארונות, הדלתות, הכל ממוחזר, גם אישתו." אנחנו מסתכלים עליו מופתעים, פורצים בצחוק אדיר. היי בארי, יש לך גם חוש הומור...
רייצל לא מתאפקת ומוסיפה משלה. "לא, את לא מאמינה. אין מקום בגוף שלה שהיא לא עשתה ניתוח פלסטי או הזריקה בוטוקס. אני לא מבינה את הקטע שלהם לגור בבית ירוק. טוב, זה in".
אנחנו ממשיכים לאורך הטיילת ומגיעים ל world financial center plaza, בארי ורייצל מובילים אותנו בתוך בניין הפלזה הענקי. אנחנו הולכים דרך המסעדות, החנויות ומתחם "גן החורף" (Winter Garden) המרהיב ביופיו, גודלו ועיצובו המודרני. בדיוק נקלענו להופעה של רביעיית נגני ג'אז שישבו על במה קטנה באמצע והקהל ישב מסביב, על כסאות ועל המדרגות. "יש להם כאן תכניות מדהימות, מוזיקה, מחול, תערוכות והכל ללא תשלום פתוח לקהל הרחב. כדאי לבדוק באתר שלהם" מציע בארי.
אנחנו עולים במדרגות שבסופם בארי מוביל אותנו לקיר זכוכית שמעברו נשקף כל מתחם הגארונד זירו המפורסם. היינו שם ליד, כמה פעמים, אבל המראה מלמעלה היה מרשים ביותר. עדין יש שם טרקטורים ומשאיות, עדיין בונים ובונים. "בהתחלה אמרו שב-2011 הכל יהיה בנוי עכשיו הזמן הסיום זז ל-2013" אומר בארי. "לקח להם זמן לעשות תחרות ולבחור את התכנית הכי טובה. זכה היהודי ליבסקינד, אבל עשו לו צרות ושינו חלק מהתכניות שלו. שמעתם בטח על הויכוח שהתנהל בשנה האחרונה סביב הקמת מרכז איסלמי בגראונד זירו. רוב האמריקאים מתנגדים, הם אומרים שזה צורם ומפריע לרגשות משפחות ההרוגים, שדווקא כאן יהיה מסגד מוסלמי. ראש העיר בלומברג דווקא רוצה להראות פתיחות וסובלנות, מעניין מה יהיה בסוף".
"הייתה לי חברה מוסלמית כשעבדתי" סיפרה רייצל. "היו לנו הרבה השיחות על היחס של האמריקאים למוסלמים אחרי ספטמבר אילבן. היא אמרה שלמוסלמים קורה מה שקורה בכל העולם, שאוכלוסיות סובלות בגלל קבוצה קטנה של קיצוניים שעושים מעשים קיצוניים. אני אמרתי לה שהבעיה היא שיש יותר מידי קבוצות קטנת כאלה. היא הייתה חכמה אהבתי להתווכח איתה".
יצאנו לרחבה שליד המרינה, חוץ מהמראה המרשים של היאכטות המפוארות הסתובבו מסביב מלא בחורים נאים בחולצות תכלת ומכנסים בגוונים של בז'. רייצל מסבירה "הם מסיימים את בית הספר ואחר כך את ההייסקול, הם פשוט רגילים לתלבושת אחידה. הכי מקובל בעולם העסקים להתלבש בחולצת תכלת ומכנסים משחור ועד בז', אז זה מה שכולם לובשים. הם עובדים כאן באחד הבניינים, זו שעת ארוחת הצהרים שלהם, אחרי שעות העבודה הם חוזרים לכאן לפאבים, הם מנצלים את זמן שלפני ארוחת הערב, To Chat עם חברים ולשתות בירה."
אנחנו ממשיכים בהליכה לכיוון טיילת הווסט, מסתכלים על נוף המקסים של ניו ג'רסי, על נהר ההדסון והסירות/אוניות שעוברות בו. ממשיכים ועוברים את כל הפארקים הקטנים והמטופחים בצורה יוצאת דופן. אני אומרת לאיש שלי, שלכאן אנחנו חוזרים, אבל עם האופניים שלנו. כמה דברים עוד אפשר לשתות/לאכול/לראות פה.
בבאטרי פארק אנחנו עוברים דרך הפסל של האיש הטובע.(American Merchant Marine Memorial
עומדים ומסתכלים איך המים עולים ויורדים "ומאפשרים לו לנשום מיד פעם" צוחקת רייצל. "זו אנדרטת זיכרון לחיילי צי הסוחר האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה." מסביר לנו בארי. "הם ניסו להציל את האנשים שטבעו כשהנאצים יורים ומסתכלים עליהם באדישות". עמדנו והסתכלנו והלב קצת התכווץ.
משם עברנו דרך עוד כמה פסלים, אנדרטות ומזרקת מים, עם מים קופצים, שמשכה את תשומת ליבו של האיש שלי, שלא התאפק ורץ פנימה לעמוד בתוכה, יוצא ונכנס, מתגרה במים "נראה מי ירטיב אותי"...:)))
אנחנו עוצרים ליד האניות הגדולות שמסיעות את התיירים לאליס איילנד ולאי ליברטי לראות את פסל החירות מקרוב, ובארי שנכנס לתפקיד המדריך באופן רציני ביותר ממשיך ומספר לנו על "האישה הירוקה הזו 'פסל החירות' הוא הסמל הכי מפורסם של העיר ניו יורק. הצרפתים נתנו לנו אותה כמתנה פוליטית. את הפסל בנה פסל צרפתי, אם אני זוכר נכון, קראו לו ברתולדי, אומרים שהוא פיסל את הפרצוף של אמא שלו... 10 שנים לקח לו לבנות את הפסל והוא הגיע לניו יורק מפורק ל-350 חתיכות. בגלל המשבר הכלכלי שהיה ב-1800 ומשהו לא יכלו לממן את הרכבת הפסל והוא שכב במחסנים. רק כעשר שנים מאוחר יותר בנו אותו במקום בו הוא נמצא כיום. 5 חודשים זה לקח להם." ורייצל מוסיפה "אתם רואה את הלפיד מזהב שהיא מחזיקה? זה לא הלפיד המקורי, גם גברת החרות שלנו אוהבת שיפוצים וזהב. לפני יותר מעשרים שנה עשו רמונט רציני החליפו לה את הלפיד ושמו את הלפיד המקורי במוזיאון באי ליברטי, כדאי להגיע לשם לראות איך הרכיבו את הגברת הברונזה שלנו".
אנחנו עוזבים את באטרי פארק והולכים צפונה על רחוב ברודווי. אנחנו מתפעלים מכמות הבניינים הגבוהים ומהצפיפות בדאון טאון של מנהטן. "את יודעת, בארי אומר לי, זה הכל עניינים של נדל"ן. הקרקע במנהטן כל כך יקרה בגלל הצפיפות והביקוש הגדול, שבגלל זה התפתחה הבניה לגובה, בגלל זה הבניינים כל כך גבוהים, אנשי העסקים כאן רוצים להוציא כמה שיותר ממקום אחד.
לאיזה בניין יש את התואר "הבניין הכי גבוה בעולם"? הוא שואל אותי. אני מנסה להראות ידע ושואלת אם היו אלו מגדלי התאומים או האמפייר סטייט? הוא מתקן אותי שמגדל סירס בשיקגו ומגדל חליפ'ה בדובאי לקחו את התואר. אבל ב-2013 אמורים לסיים את פרויקט בנייני החירות באזור הגראונד זירו, אומרים שהוא יהיה הגבוה בעולם. הם מתכננים שלמעלה, אחרי קומות השירות ואחרי קומות המשרדים יהיה צריח מחודד גבוה, שתהיה עליו מנורה, שתואר כל הזמן. וביחד עם פסל החירות, כל מי שיגיע לניו יורק לא יוכל לפספס את המראה שאומר, "חביבי, הגעת לארץ החירות". רעיון יפה, הוא מוסיף.
"אם כבר אנחנו בענייני גובה, מה איתך בענייני נעלים?" שואלת אותי רייצל. "היום שמתי את הסניקרס שלי, כי ידענו שאנחנו הולכים הרבה, אבל יוזלי אני תמיד על עקבים. אני חולה על נעלים. ואת?" אני? אני שותקת. לך תסביר למלכת העקבים, שלי, גם עם נעלי ספורט מעולות כואבות הרגלים...:))).
צהרים המאוחרות, אנחנו רעבים. התיישבנו באחת המסעדות לשבור רעב...:))) (אין מה לספר, לא ממש הצליח לנו הפעם). בארי מספר על העבודה שלו ומתפתחת שיחה על ביזנס ומניות.
"אני חייב לקחת אתכם לוול סטריט" הוא אומר. אז אנחנו ממשיכים בצעידה לכיון רחוב Wall Street. "הנה, אתם רואים זה הבניין המפורסם, רח' וול סטריט 11" מעשיר אותנו בארי. "אתם יודעים ששוק המניות המפורסם של ניו יורק, בעצם נקרא כך בגלל כמה קבוצות סוחרים שנפגשו תחת עץ מסוים ב"רחוב החומה". שם הם אפילו חתמו על איזה הסכם מסחר שבעצם יצר את ההתחלה של הבורסה לניירות ערך המפורסמת והמשפיעה על כל העולם. אה, זה נקרא רחוב החומה כי פעם זה היה הגבול הצפוני של המושבה של המתיישבים ההולנדים. הם הקימו שם חומה גדולה כדי להגן על עצמם מהתקפות האינדיאנים. היום רוב הברוקרים עזבו את הרחוב הזה".
השעה כבר חמש וחצי, הייתי הראשונה להישבר. הרגלים צפצפו לי בקשו הפסקה. הכנסתי מרפק לאיש שלי שרמז 'תגיד גם אתה שאנחנו צריכים ללכת'...:)) החלטנו לקחת את הסאבווי הקרוב עד הבית. בארי ורייצל מלווים אותנו עד לתחנה. בארי לא מוותר בקלות על התיירים שלו ועד שהרכבת מגיעה הוא מוסיף לנו עוד מידע.
"אתם יודעים שרוב האנשים בניו יורק משתמשים בסאבווי, באוטובוסים או נוסעים במוניות? אני זוכר שקראתי פעם באיזה עיתון ש 66% מתושבי מדינת ניו יורק משתמשים בסאבווי כדי להגיע למנהטן לצרכי עבודה. ל-75% מתושבי מנהטן אין בכלל מכונית פרטית. האמת היא שלא מחכים יותר מכמה דקות ומגיעה רכבת. במנהטן יש רכבות 24 שעות ביממה. מערכת הרכבות פה היא כזו מפותחת, אני חושב שהיא הכי גדולה בעולם, מעניין שרק ב- 1900 התחילה הרכבת לעבוד בעיר. כן עכשיו בונים לידכם את מסלול הסאבווי בשדרה השנייה, בטח יש לכם רעש רציני שם".
אנחנו מתחבקים איתם, מודים על היום הנפלא ונפרדים לשלום. "אפשר לעשות עוד טיול ביחד בפעם אחרת" אומר בארי. "אנחנו נפגש בפעם הבאה לבד ונשתה קפה" לוחשת לי רייצל. "שנצליח לדבר על דברים יותר מעניינים".
אנחנו מתיישבים ברכבת ומסתכלים אחד על השני במבט שאומר "עכשיו שקט, עד שמגיעים הביתה אף אחד לא מדבר"...:)
*
אהבתם? תמשיכו לאתר שלי 'ניו יורק. אני ומנהטן' לקרוא עוד על המסע שלנו במנהטן.