תיאור כללי של הדמות דרך עלילת הסרט
הסרט זליג (1983) של הבמאי וודי אלן שייך לז'אנר המוקומנטרי והוא עשוי ככתבת חדשות ארוכה המדווחת במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. במרכז הסרט הקומי ניצבת דמות פקטיבית - לאונרד זליג, פקיד ניו-יורקי יהודי כבן 30, "החולה במחלה מוזרה", המסעירה את אמריקה כולה. זליג, מעין 'זיקית אנושית', מסוגל לשנות את התנהגותו, את חשיבתו ואף את מראהו, בהתאם לאדם עימו הוא נמצא או קבוצת האנשים שבסביבתו. רגע אחד הוא גנגסטר שמבלה בחברת גנגסטרים אחרים במועדון יוקרתי וזמן מה אחר כך הוא נראה על הבמה ככהה עור המנגן על חצוצרה. הסרט מלווה בראיונות עם אנשים שלכאורה הכירו את זליג ומנסים לשפוך אור על התופעה, ביניהם, הסופר סול בלו ("זליג משקף בקיצוניות את סיפורם של המהגרים שרצו להיטמע בכל מחיר בחברה האמריקנית") והפסיכואנליטיקן ברונו בטלהיים ("בעיני זליג הוא הקונפורמיסט המושלם"). בשלב מסוים כשזליג חש כי אנשים מסביבו מתחילים לשוחח על התנהגותו הוא מפסיק להגיע לעבודתו ונעלם אף מביתו. הוא מוכרז כנעדר. לתקשורת המתעניינת השכנים יודעים לספר כי זליג היה "איש קטן ובודד". פרשיית ההעלמות תופסת כותרות והציבור כולו מגלה בו עניין. לבסוף הוא מאותר ומועבר לידי הממסד הרפואי, המתבקש לספק הסברים לתופעה המוזרה. בין החוקרים הרפואיים של זליג נמצאת הפסיכיאטרית השאפתנית יודורה פלטשר, שנשבית בקסמיו של האיש. היא חשה כי היא יכולה לפצח את התופעה ולשקם את החולה. במהלך הפגישות ביניהם פלטשר מהפנטת אותו והוא חושף בפניה את עברו: הוא נולד כבן זקונים לשחקן יידיש כושל שמנישואיו השניים נולדו שלושה ילדים, ביניהם זליג. הנישואים השניים של האב אף הם לא עלו יפה ולוו במריבות אלימות (באזור התעשייה הסמוך התלוננו על הרעש). כנער הוא סבל מהצקות של אנטישמים וכשחזר לביתו הדל לדרוש ניחומים, נטו ההורים להסכים עם טענות הילדים שהציקו לו. תכופות הוא נענש על ידי הוריו ונכלא כחפץ בארון (כשרצו להגדיל ולהעניש הם אף נכנסו עימו לארון). על ערש דווי מספר האב לבנו כי החיים הם סיוט חסר פשר. בהמשך אחיו משתגע ואחותו האלכוהוליסטית הופכת לגנבת מקצועית.
"למה אתה הופך להיות דומה לאדם שעימך?" שואלת פלטשר את זליג בטיפול ההיפנוזה, וזליג משיב: "זה בטוח להיות כמו האחרים – אני רוצה למצוא חן". פלטשר: מתי התחלת להתנהג באופן כזה? זליג: "בתקופת בית הספר. כמה חבר'ה שאלו אם קראתי את מובי דיק והתביישתי לספר שלא, אז העמדתי פנים שקראתי". זליג מגלה שבבגרותו החלו התהליכים של ההידמות לדמות שמולו להתרחש באופן אוטומטי.
בינתיים, מחוץ לחדר הטיפולים, הציבור תובע אבחנה ופלטשר יוצאת בהצהרה כי, "כפי שחנן הטבע את הזיקית ביכולת לשנות צבע כדי להתגונן מסכנות כך זליג מגן על עצמו והופך להיות הדמות שעימה הוא נמצא". פלטשר משתמשת בשיטה דו-שלבית לרפא את זליג: בשלב הטראנס נבדקת אישיותו ואף מעוצבת מחדש. במצב העירני זליג מקבל מפלטשר סביבה בטוחה ואוהבת להתנסויות, עם קורטוב של יחס חיובי ללא תנאי.
התוכנית של פלטשר מצליחה ותוך מספר חודשים זליג הופך מזיקית לדעתן חסר פשרות - מה שגורם לפלטשר להמשיך לכוונן את אישיותו של זליג עד אשר היא מגיעה לאיזון בו זליג מגלה יותר שליטה ומביע את דעתו במידה כזו שמאפשרת לו אדפטיביות מוצלחת לחברה שסביבו. בהמשך, "זליג החדש" מציע לדר' פלטשר נישואין וזו נענית לו ברצון. לבסוף, שניהם הופכים לסלבריטאים אהודים כשעל פניהם ניכר האושר. "זה היה פרדוקסאלי. מה שאפשר לזליג להגיע להישגים היא יכולתו להשתנות, כלומר מחלתו עמדה בבסיס ישועתו – דווקא המופרעות שלו הפכה אותו לגיבור", אומר בסרט סול בלו.
אבחון
מאפיינים של הדמות התואמים אבחנה על ציר II ב-(2000) DSM-IV-TR: רשימת הקריטריונים להגדרת הפרעות על ציר II נפתחת בהגדרה הכללית שמדובר בדפוס מתמשך לא גמיש ולא מסתגל, שגורם לליקוי ניכר בתפקוד או למצוקה אישית. בהקשר זה מעניין לציין כי זליג הוא דמות גמישה באופן קיצוני ולכאורה מסתגלת היטב לסביבתה, אולם ניכר כי ההתנהגות של זליג מהווה דפוס מתמשך שאין בו גמישות ואף ההסתגלות, (בטלהיים: "קונפורמיסט מושלם") נובעת מחרדה (זליג: "זה בטוח להיות כמו האחרים"). למעשה, זליג מספר כי התנהגות זו הפכה בבגרות המוקדמת לאוטומטית, כתוצאה ממצוקה גדולה שחש בגלל הצקות הילדים, המכות שאחיו הכה אותו, העונשים שקיבל מהוריו וחוסר האישור לו זכה מהם. כפי שמסבירה דר' פלטשר, בבסיס התנהגותו של זליג קיימת מצוקה וחרדה גדולה ("אני כלום, אני נופל – תפסי אותי", מתחנן זליג בטיפול) וזליג כדי להתגונן ממה שנתפש בעיניו כמסוכן הופך באופן אוטומטי זהה כמעט לדמות שעימה הוא נמצא. בהקשר לתפקוד, הנתונים בסרט מציגים תפקוד לקוי לכאורה – יחסיו עם אנשים מידיים וארעיים והוא קוטע לפתע את רצף חיו ונעלם מהעבודה ומביתו ללא כל הודעה. בהמשך מתגלה שהוא נמלט מעבודות אקראיות נוספות וממערכות יחסים אינטימיות קצרות.
תאימות לאבחנה על ציר 2 לפי הקריטריונים הספציפיים:
א. דפוס מתמשך של התנסות פנימית והתנהגות הסוטה במובהק מציפיות התרבות שאליה שייך האדם, תוך ביטוי של לפחות שניים מהתחומים: קוגניציה, רגש, תפקוד בין-אישי, שליטה בדחפים. ברונו בטלהיים אומר בסרט כי זליג הוא קונפורמיסט מושלם בכל סביבה בה הוא נמצא, ובכך למעשה הוא סוטה מהנורמה, כיוון שבתרבות האמריקאית אדם מסתגל הוא זה המוצא את האיזון הנכון בין ציות לציווים החברתיים ובין מימוש צרכיו שלו. מבחינת קוגניציה זליג כזיקית אנושית מזדהה ומאמץ באופן קיצוני את הלך המחשבה של זה שבחברתו הוא נמצא - הוא מביע דעות דומות לאיש שיחו ומשתמש באותם מושגים. באופן ברור הוא נמנע מלחשוף את דעתו. מבחינת הרגש, הוא מונע באופן קיצוני באמצעות הרצון להיות נאהב ולמצוא חן. כאמור, הוא מפגין תפקוד בינאישי לקוי (בדידות, יחסים מידיים וארעיים, חוסר יכול לעמוד על דעתו שלו) וניכר כי הוא אינו שולט בדחפים המניעים את התנהגות הזיקית שלו.
(ב) מדובר בדפוס מתמשך מעבר למצבים אישיים וחברתיים – הגמישות הקיצונית של זליג והתנהגות הזיקית היא עקבית לגבי כל סיטואציה חברתית המתוארת בסרט. ללא מנגנון הזיקית שממלא אותו תכנים שונים, זליג חש ריק וחסר ערך.
(ג) הדפוס המתמשך מוביל למצוקה משמעותית מהבחינה הקלינית או לפגיעה בתחום החברתי, התעסוקתי או בתחומים חשובים אחרים. זליג אומנם הצליח באמצעות מנגנון הזיקית לשרוד באופן כלשהו. עד להגעת התופעה לכותרות העיתונים לזליג היתה דירה משלו ועבודה (לא ברור מהסרט כמה זמן עבד במקום המדווח), אולם זליג המשיך כל אותו זמן בהתנהגות זיקית לא נשלטת, תוך בדידות ועם כמיהה עצומה לחיבה. בסרט מדווח כי זליג הוא אינטליגנט בעל חשיבה ויכולת פעולה מהירה – ניכר שאלו שימשו אותו להשיג את צרכיו הרגשיים והחברתיים אבל באופן ארעי ביותר, כך שהוא היה אנוס שוב ושוב לחפש אחר 'חברים לרגע' אליהם יוכל להידמות מבלי לחשוף ולהיחשף. כלומר, זליג סבל ממצוקה כיוון שיש בו צורך גדול לאהבה וקבלה, אולם אלו ניתנו לו באופן לא מתמשך ולא יציב וכתגובה להתנהגות מניפולטיבית אוטומטית שהתבצעה מצידו. בכל מקרה, בסופו של יום הוא נשאר לא מסופק, ערירי, ללא חיי חברה נורמאליים.
(ד) כאמור, הדפוס מדווח בסרט כיציב ונמשך זמן רב, ואפשר לשחזר ממש את מועד הופעתו ולייחסו לגיל ההתבגרות (פחד לומר שלא קרא את מובי דיק). (ה) ניכר כי הדפוס המתמשך אינו מוסבר טוב יותר על ידי תסמינים של הפרעה נפשית אחרת (ו) בסרט אין דיווח על התבנית ההתנהגות שהם תוצאה של אפקטים פסיכולוגיים ישירים שנגרמו מחומרים שונים או מצב רפואי כללי.
תבנית התנהגותית של אינהיביציה חברתית
נראה כי האבחנה המתאימה ביותר עבור זליג היא הפרעת אישיות נמנעת (המנעותית). על פי -(2000) DSM-IV-TR המוקד של הפרעה זו מאורגן סביב תבנית התנהגותית של אינהיביציה חברתית, תחושה של עצמי פגום ורגישות יתר להערכה שלילית. Avoidant personality disorder מערב רצון חזק לקבלה וחיבה מול פחד מלהיתפש על ידי אחרים כטיפש וחסר ערך. הקריטריונים המוצגים ב-(2000) DSM-IV-TR התואמים את הדמות בסרט הם (דרושים ארבעה לצורך האבחון):
א. אינו מוכן להתקשר עם אנשים ללא ודאות שהוא רצוי ומחובב. ואכן, זליג פיתח מנגנון ייחודי כדי להתגבר על בעיה זו – הוא מתאים את עצמו באופן מושלם לסביבה שלו. כלומר, לא מדובר במנגנון פשוט בו זליג מחקה את התנהגותו של אחר, אלא ברגישות גבוהה ביותר המאפשרת לו התאמה לאחר והבטחה מרבית שהוא לא יידחה במהלך ניסיון ההתקרבות שלו (זליג: "זה בטוח להיות כמו האחרים"). בסרט מצוטט הסופר המפורסם, סקוט פיצ'גראלד כמי שרשם במחברתו כי הוא נתקל בזליג במסיבה אי שם בבוסטון. מי שהציג עצמו כרפובליקני, "איש אציל ללא ספק" שהתבדח עם אנשי החברה הגבוהה נצפה שעה מאוחר יותר על ידי פיצ'גראלד משוחח עם העוזרת במטבח, עתה הוא היה דמוקרט שבמבטא שלו נשזרה נימה עממית וגסה.
ב. מראה איפוק במערכות יחסים אינטימיות בשל הפחד שיבויש או יושם ללעג; כאשר זליג מתפרסם ומופיע בעיתונים מזהות אותו מספר נשים כמי שהיה המאהב שלהם לזמן קצר עד היעלמותו המפתיעה. נראה כי זליג בכמיהתו הגדולה לאהבה וקשר מתקרב לנשים באמצעות מנגנון ההזדהות, אולם ברגע שמערכת היחסים הופכת אינטימית מידי ויש בה חשש לחשיפה גדולה יותר מצידו הוא נעלם. שכן בבסיסו הוא חש חסר ערך, או במילותיו: "אני אפס, כלום". אף דר' פלטשר, המטפלת של זליג, נתקלה ביחס חשדני ומפוחד וסירוב לשתף פעולה כשניסתה בתחילת הדרך, באופן ישיר, להתקרב לזליג ולדובב אותו במטרה לדעת יותר על התנהגותו ורגשותיו. רק כאשר היא מתוודעת לבעייתו ורוכשת את אמונו היא מעיזה לומר לו: "תהייה לא מי שאתה חושב שאני רוצה שתהייה, אלא אתה עצמך".
ג. חושש מביקורת או דחייה בסיטואציות חברתיות בשל הרגשה של חוסר התאמה; דוגמא לחשש זה מודגמת באמצעות הסצנה בה זליג נמלט בשלב מסוים מפני השלטונות האמריקאים. הבחירה בגרמניה הנאצית כמקום מסתור ככל הנראה לא היתה מקרה. רבים בציבור הגרמני בחרו או נאלצו לוותר על זהותם תוך היענות לקריאה לדבוק ברעיונות החברתיים והפאשיסטיים של המשטר הנאצי. זליג מצא בגרמניה מעט מרגוע. הנה הוא מצוי בחברה בה הדגש הוא לא על הבעת דעתך האישית אלא על הבעת דעה מוסכמת, ידועה, ציבורית, כך שעבור זליג החשש מביקורת ודחייה נמוג. ואכן רואים שזליג מצליח ומשגשג בגרמניה - בנאום משודר של היטלר הוא נראה כאחד מאנשי המעגל הראשון מסביב לפיהרר.
ד. רואה עצמו כחסר יכולת מבחינה חברתית, בעל אישיות לא מושכת או נחות בהשוואה לאחרים; כאשר זליג מאותר לאחר היעלמותו הוא מועבר לפרק זמן מסוים לחזקתה של אחותו ובן זוגה הגנגסטר שמחליטים לעשות מיכולותיו הון והופכים אותו לתופעת קרקס בה הקהל מוזמן לחזות. זליג, שמנגנון הזיקית שלו נחשף לעיני כל, מאבד את האסטרטגיה היחידה שהיתה לו לתקשר עם אנשים בבטחה ועתה "הוא חש כחי-מת, כלום, שיושב בחדר ובוהה באוויר", מסביר כרוז הסרט.
טיפול לפי הגישה הקוגניטיבית
לפי הגישה הקוגניטיבית פרט בעל Avoidant personality disorder מונע על ידי פחד מביקורת או דחייה חברתית. בעלי APD מחפשים יחסים קרובים וחשים מנוחמים על ידם, אולם מנגד, הם מפחדים לממש מערכת יחסים קרובה וחשים פגיעים בתוכה. בעלי Avoidant personality disorder היו מעוניינים להתקרב לאנשים אחרים אבל המציאות מגלה כי יש להם מעט מאוד מערכות יחסים אינטימיות, אם בכלל. הם מפחדים מייזום מערכות יחסים או להגיב לנסיונות של אחרים ליזום עימם מערכת יחסים כיוון שהם בטוחים שהם יידחו והם יחוו דחייה זו כבלתי נסבלת. ההימנעות החברתית שלהם ניכרת על פני השטח אולם פחות בולט היא ההמנעות הקוגנטיבית והרגשית שלהם, דרכה הם נמנעים מלחשוב על דברים שעלולים להוביל לרגשות לא נעימים. הסף הנמוך שלהם לאי נעימות מובילה אותם להרחיק את עצמם ממחשבות אלו על ידי התנהגויות שונות. הגישה הקוגנטיבית מתמקדת בקשר של החוויות הראשונות בילדות המוקדמת, התפתחותן של אמונות שליליות ואסטרטגיות התמודדות – וכיצד אמונות ליבה אלו, הנחות ותבניות התנהגותיות משפיעות על תגובתם לסיטואציות בהווה. APD יש מספר אמונות דיספונקציונאליות חזקות אשר מפריעות לתפקוד חברתי תקין. כילידים סביר שהיה להם אחר משמעותי שהיה מאוד קריטי ודוחה כלפיהם. הם פתחו מספר סכמות כתוצאה מהאינטראקציה עם דמות זו: אני לא ראוי, אני פגום, לא אוהבים אותי, אני שונה וגם כלפי אחרים : לאנשים לא אכפת ממני. Avoidant personality disorder נוהגים להניח מספר הנחות כדי להסביר לעצמם אינטראקציות שליליות: אם אדם זה נוהג בי רע אני חייב להיות איש פגום.
כילדים ומאוחר יותר כמבוגרים הם עושים את השגיאה וחושבים כי אנשים אחרים יגיבו אליהם כפי שנהגה בהם הדמות המטפלת המשמעותית. כך שהם מגבילים את חיהם באופן משמעותי כדי להמנע מהכאב שהם מצפים לחוש כאשר מישהו עלפי השיפוט שלהם דחה אותם. וצפייה זו מכאיבה אף יותר כשדחייה זו נתפשת בעיניהם כמוצדקת. אם מישהו אוהב אותי זה אומר שהוא לא ראה את האני האמיתי שלי. הם חווים מחרוזות של מחשבות מבקרות בסיטואציות חברתיות וכאשר הם מתכננים מפגשים עתידיים: אני לא מושך, אני טיפש, לוזר, פטתי.
בקשר למערכות יחסים: הנמנע דבק בהנחות לא פונקציונאליות במערכות יחסים. למשל, "אם אחביא את האני האמיתי אחרים ימשיכו להיות עימי לפחות עוד קצת". "זה מסוכן לתת לאנשים להתקרב ולראות את אני האמיתי". הם חייבים לשים פסדה כדי שאחרים יחבבו אותי, כי יש סכנה שהאחר יראה בו נחות. הם יעשו הכל כדי להימנע מעימותים ויהיו לגמרי לא אסרטיביים; יחושו שאינם יכולים לומר לא.
יש להם קושי בהערכת התנהגות האחרים. הם עלולים לקרוא באופן שגוי סימנים ניטרליים או שליליים - ולהתחיל מנקודה זו להריץ תסריט בו האחר חושב עליהם רע וזה באמת אומר שהם רעים. הנמנע נוטה לצמצם זרימת מידע חיובי: "הוא חושב שאני חכם - הצלחתי לרמות אותו".
הטיפול ב-Avoidant personality disorder מערב ייסוד של מערכת יחסי אמון שבמהלכם יזוהו וישונו המחשבות הדיספוקציונאליות והאמונות ביחס למערכת היחסים בטיפול, בעיקר הציפייה לדחייה. מערכת היחסים הטיפולית מהווה כמעבדה בה נבחנות אמונות קודם לבחינתן במערכות יחסים אחרות. הטיפול מהווה מרחב בטוח להתנסות בהתנהגויות חדשות כמו אסרטיביות. בטיפול מיישמים טכניקות ניהול מצבי רוח בכדי ללמד את החולה לנהל את הדיכאונות שלו, חרדות, ועוד. היעד הוא לא להעלים אי נוחות לגמרי אלא להגביר את הסבילות כלפי רגשות שליליים. במילים אחרות, בעלי Avoidant personality disorder לומדים בטיפול יישום של טכניקות ניהול מצבי רוח בכדי שיוכלו לנהל טוב יותר את מצבי הרוח השליליים והחרדות והגברת הסבילות מולם.
ranmirron@gmail.com
ביבליוגרפיה
American Psychiatric Association (2000). "Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorder", DSM-IV-TR. Washington, DC.
* Seligman, M. E., Elaine, P., Walker, F. & Rosenhan, D. L., (2001) "Abnormal Psychology", (4th Edition). New York, N.Y: Norton.
- קרסון, ר., בוצ'ר, ג'., ומינקה,ס. (1998) "פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים." מהדורה עשירית. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה.