את האהבה שלי למוזיקה קשה לי לתאר לכם בכמה מילים. מאז שהייתי קטן המוזיקה זרמה לי בורידים. בבית הוריי שמעו מוזיקה ישראלית בעיקר, עם נגיעות ים-תיכוניות שליטפו את הבית בעיקר באווירת יום שישי, בהכנת האוכל שלפני כניסת השבת. כשהראו לי את הקלטות שצילמו אותי בגיל קטן לא התפלאתי כשראיתי את עצמי רוקד לצלילים המוכרים שליוו את ילדותי והעלו בי שוב חיוך. איך ששמעתי את הצלילים האלו בקלטת ישר עלו לי הניחוחות של השניצלים של אמא, והטעמים שוב מילאו את פי.
לאט לאט גיבשתי לעצמי טעם מוזיקלי , מעט שונה למען האמת. התחלתי להאזין למוזיקת רוק, בעיקר התאהבתי בגיטרות. הצליל הגניב אותי והתחלתי לחקור את זה לעומק. מתברר שתיבת התעודה הזאת מגשרת בין עמים , מקרבת לבבות ובעיקר עושה טוב על הנשמה. כך, למשל, נפתח בפניי עולם חדש של איוונטים, שהייתי מת תרתי משמע, להיות חלק מהם. למשל – וודסטוק, הופעות של לד זפלין, הופעות של פינק פלויד ועוד ועוד.
רק לראות את הזיעה נוטפת על פניו של ג'ימי הנדריקס , כשהוא מנגן את וודו צ'יילד מעל גלי האתר הגניבה אותי בטירוף. חשבתי לעצמי שזו גאונות לשמה וקצת התבאסתי שאין איוונטים שכאלו גם היום. אמנם צריך להודות שהמוזיקה של היום היא בהחלט טובה. היא מנפקת סאונד יותר איכותי ואפילו אמנים טובים עד מאד , אבל צריך להודות גם שהיא לא היתה יכולה להיות מה שהיתה היום לולא חלוצי הדרך בתחום כמו זפלין, דילן והחבר'ה. הם נתנו לקהל שלהם את הפירוש האישי שלהם להלך אותה התקופה שבה חיו ויצרו את המוזיקה שתיארה את זה באופן מופתי.
כל מה שנשאר לי היום זה רק להתרפק על אותם ימים דרך אותם איוונטים פורצי דרך שלמזלנו הוקלטו על גבי תקליטים . הסאונד המדהים הזה בשילוב המילים המלודיות והחופשיות של אותה התקופה , שבו את ליבי. החלטתי שאת ערבי שישי בחיק משפחתי אני ארצה לקיים עם הצלילים הללו ברקע. מה יש ? שגם הדור הבא יספוג קצת מאותם איוונטים איכותיים...