ויקטוריה חנה מלעלעת את האותיות העבריות והטקסטים העתיקים, גורסת אותם בשיניה, לשה אותם, מלטפת אותם באהבה ויולדת אותם לאוויר העולם. תרבות יהודית, הגרסה המוזיקלית
דמות זעירה עם עיניים כהות יוקדות כובשת את הבמה בנוכחותה ובקולה החודר. לא תשמעו אותה מעל גלי האתר, בין הכוכבים הנולדים, ומועדי ההופעות שלה עוברים בשמועות מפה לאוזן, אך מי שמגיעים ושומעים את ויקטוריה חנה שרה - נכווים.
בהופעותיה שרה ויקטוריה חנה תפילות, פיוטים, ברכות ושירים מהסידור, מספר הזוהר, מיצירתו של רבי אברהם אבולפיה וגם מספר יצירה, המיוחס לאברהם אבינו – בקיצור, טקסטים שנכנסים תחת הכותרת תרבות יהודית. אחד המשפטים האהובים עליה משם הוא "יצר מתוהו ממש. עשה אינו ישנו. חצב אבנים גדולות מאוויר שאינו נתפס". "לפני שהמילה יוצאת מהפה", היא מסבירה, "היא בגדר איִן. כשהיא מדוברת, אפשר להקליט אותה, לשמוע, לכתוב. זהו דבר ממשי, שניתן לתפוס. כשקוראים לו בשמו, הוא קיים. זהו הקשר המופלא בין האבן והאוויר - האבן דחוסה ואוצרת בתוכה המון זיכרונות, והאוויר מאוד נייד".
אחת הברכות שהיא נוהגת לשיר בהופעות היא ברכת "אשר יצר", שאומרים כשיוצאים מהשירותים. זוהי ברכה מאוד אינטימית, שאדם ממלמל לעצמו כמה פעמים ביום. "שחיתי בבריכה", היא נזכרת, "ופתאום, תוך כדי צלילה, שמעתי בתוך המים את המוזיקה הסטריאופונית של הברכה. יצאתי והקלטתי אותה מיד בטייפ קטן".
ביניים: הפה הוא שער
ויקטוריה חנה גדלה במשפחה דתית בירושלים. בילדותה, היא מספרת, נהגו הילדים לצחוק על פגם הדיבור שלה: "עם כל הכאב והפגיעה, הייתי נעמדת על אבן ושולחת את קולי אל האלוהים שיושיע אותי, 'ה' אלוקי שיוועתי אליך ותרפאני'!". באופן מפתיע, כאשר ויקטוריה חנה שרה, אין זכר לגמגום והמילים קולחות וזורמות מפיה.
אביה הרב של ויקטוריה חנה הנחיל בבית את האהבה לאותיות, מילים, תרבות יהודית ותפילות, שהפכו לחלק מנשמתה ומנשימתה. "השפה העברית היא בעלת אלמנטים אבסולוטיים, והיא לא נמצאת רק במשמעות אחת, ספציפית, אלא במובן הרחב יותר של צליליות של כל הגה והברה", היא מסבירה. "העולם נוצר על ידי אמירה - הדברים נאמרו וקיבלו ממשות פיזית". האיבר שמהפנט את חנה הוא הפה, והיא חוקרת אותו בצורה מעמיקה כבר שנים: "גם בתפילה צריך להזיז את השפתיים. הפה הוא סוג של שער המחבר בין הפנים והחוץ שלנו, מחבר בין העולם המטאפיזי לפיזי".
ויקטוריה חנה למדה תיאטרון בניסן נתיב, ומצאה את עצמה משננת טקסטים מתורגמים לעברית. "ניסיתי לדבר את צ'כוב ואת שייקספיר בצורה אמינה, אבל הרגשתי שחסר לי משהו בפה", היא אומרת. היה הבדל גדול בין השפה שגדלה איתה והגתה אותה בתפילת הבוקר לבין החומרים המתורגמים, ו"הפה דרש וביקש יותר. העבודה עם חומרי תרבות יהודית וטקסטים יהודיים היא בגלל צורך, ולא בגלל רעיון תיאורטי, והצורך הזה הוליד עולם של ניסיונות ועבודה עם טקסטים עתיקים".
את הטקסטים העתיקים לוקחת ויקטוריה חנה למקומות חדשים - למוזיקה עכשווית, שנשמעת לפעמים ממש כמו ראפ או היפ-הופ - ומשלבת אותם במוזיקה אלקטרונית ובסאונד עדכני כמו צלצולים סלולריים. "צלצול של סלולרי יכול להיות מנוכר, אבל השילוב שלו בטקסט הופך אותו למשהו אחר לגמרי". לדבריה, היא מעוניינת ליצור מתוך הכאן והעכשיו בעזרת טקסטים מרובדים, הנושאים עמם ניחוחות וכובד של תרבות יהודית ששורשיה נעוצים עמוק בעבר.
ביניים: הזמר כמתווך
הקול, מבחינת ויקטוריה חנה, הוא סוג של רטט מופשט ופיזי בו בזמן - אי אפשר לגעת בו, אך יש לו ממשות ומגע פיזי בחלל. "הקול עובר בתוכך ומגיע לחלל שאתה מדבר מולו", היא אומרת. כאשר היא שרה, היא מנסה שהקול יעבור דרכה והיא תהיה עדה לו, ממש כמו כלי. "אפשר להשוות זאת לצייר שבחווייתו לא פעל בזמן הציור, אלא משהו הזיז את היד המציירת, או למשורר שמילותיו זורמות כמו מאליהן אל הנייר. אלה רגעי חסד שמאפשרים לאמן להיות סוג של 'מתווך' בין פנים לחוץ, בין חבוי לנגלה. אני ממש מכורה להרגשה הזו, כי כשזה קורה, זה קסם. בהופעות אני מכינה את עצמי לחוות את הדבר הזה בצורה מוחלטת".
ויקטוריה חנה הופיעה במקומות רבים בעולם - ממקדש בודהיסטי ביפן ועד מועדונים אפופי עשן בניו יורק, מקסיקו, אוסטרליה ומונגוליה – ומאפשרת למקומיים לטעום קצת תרבות יהודית. לפני כחמש שנים הופיעה עם מורתה, רות וידר-מגן, בפסטיבל של מוזיקה קדושה בניו-דלהי בנוכחות הדלאי למה. במקרה, או שלא במקרה, ההופעה נקבעה ליום כיפור. השתיים התלבטו רבות בשאלה אם לשיר ביום הזה, אך לבסוף הבינו שזאת בעצם הזמנה להתפלל את תפילת יום הכיפורים בפני ציבור גדול, ושאולי ניתן לראות בכך אפילו סוג של שליחות. באותו יום הן אכלו סעודה מפסקת והצטרפו לאלפי טיבטים לבושים בלבן, שבאו לראות את מנהיגם הנערץ. לבושות בבגדים לבנים, ויחד עם רב מקנדה שתקע בשופר, הן שרו את תפילת יום הכיפורים מול קהל גדול, שאמנם לא הבין את המילים, אבל הקשיב לקול הצלול ששר את תפילת יום הכיפורים.