במאמר הראשון "להיפרד או להישאר" הבנו שבעצם ההתייחסות שלנו והדיבור הפנימי שלנו בשלב ההתפכחות מהתאהבות אנחנו גוזרים על סופו של הקשר הזוגי - או על תחייתו.
מאמר זה יתחיל לעסוק בשלב השני, לאחר שאיבחנו איפה אנחנו נמצאים ואחרי שהחלטנו שאנחנו מוכנים לקחת אחריות על הקשר ולא להישאר בחוסר הסיפוק והאכזבה שנחווית ולהימנע מלהאשים את בן הזוג בחוסר שאנחנו מרגישים.
כאן מעשה מתחילה הבחירה. במילה בחירה יש שתי אפשרויות רחב או חרב...ועלינו הבחירה להרחיב את האפשרויות שלנו או להחריב אותן.
אם עד כה בסיום פרק ההתאהבות ולאחר ההתפכחות, הרבנו להתייחס לבן/בת הזוג בעיקר כאל אובייקט: אובייקט לסיפוק הצרכים שלנו, לקיום הרצונות שלנו, הפיזיים ובעיקר הרגשיים. אובייקט שבו תלוי האושר שלנו, הסיפוק שלנו, ואולי אפילו ההגדרה שלנו את עצמנו. אובייקט שבו תלויה היכולת שלנו לחוש בעלי ערך, או לחוש בעלי קיום עצמאי ומבוסס בעולם.
אוביקט שלפיכך אמור להיות כל מה שאנו רוצים שהוא יהיה, אוביקט שחייב להתנהג על פי אמות המידה שלנו, על פי הציפיות שלנו. ואוי אם הוא/היא לא עומדים בהם כי אז אנו מתחילים להאשים, לצעוק, לבקר ולשפוט.
הבחירה שלנו עתה היא להתחיל יותר ויותר להתייחס לבן/בת הזוג כאל סובייקט. כלומר: כאל אדם בפני עצמו, להבין שהוא (או היא) מי שהוא!
בן או בת הזוג שלנו הוא אדם בעל עולם עשיר, בעל ערכים משלו, תכונות משלו, דעות משלו, תדר משלו, דרך משלו לראות ולחוות את העולם. דרך משלו לקבל או לתת אהבה....אינדבידואל שונה ומופרד מאיתנו.
ביכולת שלנו לראות את השני כמופרד, כיישות עצמאית, מתפתחת גם היכולת שלנו לחוות את עצמנו כנפרדים. להקשיב לקול שלי, להכיר בדעות שלי, לתת מקום לדרך שלי, לבסס את הערכים שלי. להכיר בערך שלי.
מרגע שאנחנו מקבלים ומפנימים לתוך חיינו הזוגיים את הנחת היסוד הזאת, יכולה להתחיל התעניינות אמיתית באדם שמולנו. (שוב, זיכרו: לא ממקום מאוהב -זה פשוט וקל) אלא ממקום שבוחר לאהוב למרות האכזבה, ההתפכחות ואובדן האשליה.
כך גם מתעצמת היכולת שלנו לא להתנות את אושרנו, קיומנו ואת הערך שלנו באדם שמולינו.
הרבה פעמים המעבר הזה לא פשוט - ככל שחיים יותר שנים ביחד בתחושה שבן הזוג שלנו חייב להיות...אוהב/ מקשיב, מפרנס, מכילה/ מבשלת/ אימהית/ ...וכן הלאה - כך המעבר יקח יותר זמן ונידרש ליותר תרגול ומודעות.
בשביל שתיווצר זוגיות בריאה, מפרה ומצמיחה, השלב הזה חייב להתהוות בתוכנו.
זיכרו, תמיד המלכודות שלנו מחכות לנו. זה חלק מהעניין. מה שחשוב זו ההתכוננות והיכולת לאט לאט לראות יותר ויותר. גם אם ניפול למקום ששוב שם את כל כובד המשקל ואת הסיבות לאושרנו או לחוסר אושרנו על בן הזוג, גם אם שוב לא נצליח לראות את בת הזוג כבנאדם שלם ומלא בפני עצמו....היכולת שלנו להתעורר ולחזור לעבודה היא זו שבסופו של דבר תיצור את השינוי המיוחל, הלוא גם "רומא לא נבנתה ביום אחד".
ככל שנצליח לראות את בן הזוג כנפרד, כיישות עצמאית - כך המרחב בינינו ייבנה.
מרגע שזה קורה, המטרה היא להפוך את המרחב למקודש, את המרחב למקום שיש בו אהבה, אינטימיות, איכפתיות, קבלה, חברות, הקשבה, התענינות, תמיכה, הענקה, הכלה ו...תשוקה. (במאמר על תשוקה נבין מדוע המרחב הוא תנאי הכרחי לקיומה)
כאן האחריות שלי הופכת להיות 100% אחריות על המרחב שבינינו.
במאמרים הבאים אעסוק בסיבות שלא מאפשרות לנו מרחב של דיאלוג ,הקשבה והכלה.
אשמח לתגובות.
מי שהכתוב נגע בו, מוזמן למפגש של שעה וחצי בו נאבחן את המקום שעליו אתם זקוקים להתמקד בעבודה ובו אצייד אתכם בכלים לדרך.
על הכותבת- עמית לבון חיים, בת 42, נשואה ואמא לשניים. בעשור האחרון מטפלת בשיטת "חיבורים", שיטה שיצרתי המשלבת בין שיחות והבנה קוגניטיבית לעבודת עומק והקשבה לגוף (קשר עם התת מודע והלא מודע.) השיטה הוכיחה את עצמה בעבודתי שוב ושוב ביצירת פריצות דרך משמעותיות.
כמו כן אני מאמנת ומנחת סדנאות.
לאחרונה מצאתי נישה אהובה עלי במיוחד. אני מורת דרך לזוגות ולזוגיות (בית החוויה הדיאלוגית) ומשלבת בין המימד הטיפולי לידע הזוגי ההכרחי לדעתי לכל זוג ולכל אדם.
054-6177878 amit@amithaim.co.il