עם ישראל חי !
באחד המקומות בהם אני עורך קורסים ישנה כניסה נעימה, גינה מטופחת, עצים שצובעים את הנכנסים בירוק, ציוצי ציפורים מזמירי נעימות, ואפילו אמירות "שלום" ו"בוקר טוב".
באחת ההפסקות, תוך שאני בולס את סנדביץ' הבריאות שלי, מהרהר במה שהיה לפני ההפסקה, ובמה שצפוי להיות אחריה, אני מבחין בשומר לבן מדים - הניצב להפתעתי בשער.
המקום משרה נועם, זרימה ויש משהו נינוח באוויר.
על כן מראה השומר מפתיע אותי.
מסקרן אותי - מהיכן הוא ותפקידו צצו להם פתאום.
אני מבחין בגלאי מטעני החבלה השחור והגדול שבידו ומתבונן בהליכתו חסרת המנוחה ובגלאי המונף מעלה ומטה.
בחיוך אני אומר לו שלום ומשתדל להיות ידידותי כלפיו.
הוא מסתובב אלי באחת, סוקר אותי ובמקום להשיב לברכתי הוא משגר לעברי צרור מילולי קצר:
"נשמה. (אני) חייב שירותים. תחליף אותי רגע !"
המעמד תפס אותי מופתע ואני נבוך. איני יודע כיצד להגיב, ממלמל בחוסר בטחון כנגדו "אני מלמד פה... ותיכף צריך לחזור לכיתה".
אבל הוא - כלל אינו מבחין במלמולי; כבר מתקדם בנמרצות שפופה לכיוון השירותים (כשגלאי המטענים ממשיך להתנועע עימו). בדרך מסתובב וצועק לעברי פעמים:
"שים עין הא !?" "תשגיח!"
ואני מוצא עצמי מתהלך באזור השער ומהרהר לי כיצד המציאות יכולה להשתנות בן רגע. ואייך לפתע ללא כל התכוונות, הכנה, הכשרה ואפילו הסכמה - אני מוצא עצמי ממלא מקום מאבטח חדש שנקרא בבהילות לפעילות חיונית בשירותים.
בודק אם אין מצלמה נסתרת באזור, וחושב על נפלאות הבריאה ובעיקר על מהירות השיא בה נמצאתי מתאים לתפקידי החדש, אותו התחלתי לבצע (ללא דופי) כבר לפני למעלה מדקה תמימה תוך שאני שוקל לצבוט עצמי באיברים הלא מאבטחים לשיפור תפקודי (וגם בכדי לוודא – האם אני אמיתי).
מהרהר האם נאות שאבצע את תפקידי תוך כדי שאני מלמד בחדר פנימי החל מעוד דקה; ועד כמה אני מחויב למערכה שמצאתי עצמי בתוכה מבלי שכלל ידעתי על קיומה, על הסכנות הכרוכות בה ועל מידת חיוניותה ההולכת ומתחוורת לי מרגע לרגע.
וגם חושב לי - האם בפעם הבאה שאני נכנס לקניון ומתקרב לשומר שבכניסה אוכל לומר לו "אח שלי, אנחנו קולגות, דלג עלי בבידוק". או לפחות אגלה אמפטיה כלפיו - אולי הוא חייב שירותים וזקוק שאחליף אותו לרגע חיוני מאוד.
מאחל לכולנו הפתעות משמחות והתענגות על המציאות שהיא מנת חלקנו.
ימים של אור,
בני