ככל שעולה המודעות הציבורית לנושא הפרעת הקשב בקרב בוגרים, כך מוצאים עצמם יותר בוגרים מתלבטים בשאלה: אולי גם לי יש הפרעת קשב? אולי זה מה שיכול להסביר את התסכולים והקשיים שאני חווה מאז ומתמיד?
מתוקף עיסוקי, אני מכירה מקרוב קבוצה גדולה של סטודנטים להוראה, אשר הגיעו ללימודים אקדמיים מבלי לדעת שהם סובלים מהפרעת קשב. במקרה הטוב, הם מודעים ללקות הלמידה שלהם, שלעיתים היא רק "התחפושת" של הפרעת הקשב הלא מאותרת שלהם.
תוך כדי לימודי החינוך, נחשפים הסטודנטים לידע חינוכי הכולל גם הכרות עם מאפייני התפתחות והתנהגות "נורמטיביים" לעומת כאלה הנחשבים כשונים מן הכלל. כשם שכל סטודנט לרפואה חושב שהוא חולה בכל המחלות, או סטודנט לפסיכולוגיה המזהה כביכול את כל ההפרעות בעצמו, כך הסטודנטים להוראה מתחילים "לחשוד" שגם הם לוקים באותן תסמונות שעליהן הם לומדים בשיעור.
מניסיוני האישי כמנהלת מרכז לסטודנטים בעלי לקויות למידה והפרעות קשב, למדתי שהחשש "שמא יש לי הפרעת קשב", איננו מוביל בהכרח לרצון לפנות לאבחון קשב. תהיתי על כך, שהרי מדובר באנשים בוגרים, שאך הגיוני הוא שירצו להיות יותר מודעים לעצמם, בוודאי מי שמכשיר עצמו להוראה, ומודעותו משמשת לו כלי עבודה מרכזי.
אולם הגיון לחוד והתלבטויות לחוד. רובן של ההתלבטויות הן רגשיות, עולות מתוך אותו מעין נסתר אך סוער ופעיל של דימוי עצמי פגוע ותחושת חרדה וחוסר וודאות.
הדימוי העצמי הפגוע כל כך מושרש, שמעכב כל רצון להתמודד עם מציאות חדשה ואי וודאות נוספת. הסטודנט חושש לפתע שכל ההסברים והתירוצים שבנה לעצמו בכל השנים כדי לשרוד, יהיו בלתי רלוונטיים. עד עכשיו הוא "ידע" שהוא "כזה", שזה האופי שלו, שהוא "דפוק" (ביטוי שגור בפיהם של הבוגרים הצעירים), שהוא עצלן ואולי גם טיפש ולא אחראי. ומה יחשוב עכשיו על עצמו? אם יתגלה לפתע שלכישלון המתמשך יש סיבה מוצדקת, הדבר יחייב אותו לשנות את התפיסה העצמית ולהתחיל להסביר את עצמו ואת חייו באופן שונה. זה דבר מאד מפחיד. אמרה לי סטודנטית: "אם לפתע יגלו שיש לי הפרעת קשב, מה אני אעשה עם כל רגשות האשמה שלי? אני כבר לא יכולה בלעדיהן. אני - זה אשמה". תחושת ה"דפיקות" היא כל כך נטועה, שגם אלה שכבר מגיעים לאבחון ומקבלים אישור לקיומה של ההפרעה, עדיין לא מאמינים ומטילים ספק באמיתותה, בבחינת "לא יכול להיות שאני בסדר, שזו לא אשמתי".
קיים גם הפחד שאם אתחיל לטפל בהפרעה, ובכל זאת ההצלחה לא תגיע, זו תהייה ההוכחה הסופית לעובדה שאני "לא יוצלח". ואם כן אצליח, איך אשמור על ההצלחה? מה אעשה עם הציפיות החדשות שיהיו מופנות כלפי?
חשש לא פחות עמוק קיים אצל חלק מהאנשים שמא האבחון יגלה ש"אין לי הפרעת קשב". ואם אין - אז מה בכל זאת יסביר את כל האכזבות שהורגלתי בהן? אם אין לי הפרעת קשב, וגם לא הסברים אחרים, אז יש כאן גזר דין שאני עצלן או טיפש. נגמרו התירוצים.
מחקר שערכה סוזן ווגל בשנת 2007 הראה שגם האמיצים יותר, שמחליטים לעבור אבחון, לא מתחמקים מתהליך רגשי לא פשוט שקורה בעקבות קבלת ממצאי האבחון. היא הצביעה על שלבים אופייניים שהתרחשו לאחר קבלת האבחנה, וגם אם בסופו של התהליך היתה לרוב השלמה, הדרך לשם מעיקה וכואבת:
* הקלה ("אני לא אשם, אני לא טפש")
* בלבול ("אז איך בעצם אני צריךn להבין את החיים שלי עד היום?")
* כעס ("מדוע לא אבחנו אותי וחסכו ממני את הסבל?")
* עצב ("איך התבזבזתי, הרי חיי היו יכולים להיראות אחרת לגמרי!")
* דאגה ("בעצם זה כרוני. אז מה יהייה איתי בחיים?")
* השלמה ("זה אני. צריך לזרום עם החיים".)
חרושת השמועות המופרכות והבלתי-מבוססות סביב הטיפול התרופתי, מוסיף ממד מרכזי לחששות. "אני נגד כימיה", "זה סם מסוכן, שפוגע במוח","אני אפסיק להיות אני, ואתחיל להיות מישהו או משהו אחר". דעות קדומות אלה, המוזנות לציבור ע"י גורמים אינטרסנטיים חסרי ידע וחסרי אחריות, הופכות את עניין האבחון לחסר טעם, כי ממילא המאובחן לא ישתמש בתרופה "המזיקה". התנגדות קשה מגיעה לא פעם דווקא מכיוון ההורים, שרוצים באופן טבעי למנוע מילדיהם את נטילת התרופה. למרות שמדובר בילדים שהפכו כבר לבוגרים, ויכולים לקבל החלטות עצמאיות על חייהם, רבים מהבוגרים בעלי הפרעות למידה עדיין "מחוברים בחבל הטבור", לטוב או לרע, אל ההורים, לאחר שנים רבות של השקעה מרובה בילדים. התלות בדעה ההורית, הרצון שלא לאכזב שוב, החשש מפני מחלוקת מול גורם הסמכות ההורית - גורם לעיתים לבוגרים צעירים לוותר על כל המאבק מראש.
וכך, חומקת לה הזדמנות פז לעשות צעד גדול קדימה לקראת שינוי, לעיתים דרמטי, באיכות החיים. הבוגרים ממשיכים לחשוב ש"אם אתאמץ עוד קצת, בסוף אצליח". הם משקיעים אנרגיות אדירות בהישרדות, מתוך עקשנות והתמדה יוצאי דופן, ומגיעים לרוב להישגים בינוניים, שאינם עומדים בפרופורציה כלשהי למאמץ המושקע. מכאן קצרה הדרך לשחיקה וייאוש, על כל ההשלכות הנובעות ממנה.
אין בדעתי בדברים אלה להציג את כל הטיעונים המוצקים בתומכים בחשיבות הפנייה לאבחון. אומר כאן רק מספר מילים: הפרעת קשב היא בעיה רפואית לכל דבר. וכשם שחולה עם בעיות ראיה לא יגיד לעצמו: אני אתאמץ עוד קצת ואז אוכל לראות, או חולה סכרת שיאמר: אני אחכה עוד קצת והסוכר יתאזן - כך אי אפשר לומר: אני אשקיע עוד קצת, והקשב שלי יסתדר. יש כאן פספוס גדול של איכות חיים, כאן ועכשיו, בכל רגע ובכל תחום של החיים. הטיפול שיכול להינתן למי שמאובחן כבעל הפרעת קשב הוא רב ממדי, תרופתי ו/או אחר, וכל השהייה פוגעת בזכותו למיצוי חייו באופן מלא ומשמעותי.
כיצד אפשר להביא בוגרים לקבלת החלטה שקולה בשאלה האם לפנות לאבחון קשב?
לדעתי, זה עניין של תהליך, זמן הבשלה. צריך להיות מקום או אדם שהם מאמינים בו, שאפשר לדבר אתו ולהתלבט, ללכת ולשוב, לרצות היום ולהתנגד מחר וחוזר חלילה. בסוף תתקבל החלטה. יש לספק למי שמתלבט ידע מדעי עדכני בכל הספקות. כדאי להפגיש אותו עם עמיתים שהיו במצב התלבטות דומה ועברו כבר כברת דרך התפתחותית לאחר אבחון וטיפול. צריך לגלות אמפטיה וכבוד לחששות, עד שהבוגר עצמו יהייה בשל לקבל את ההחלטה עבור עצמו.
ד"ר נעמי וורמברנד היא מייסדת ומנהלת מכינת ניצני מהות לבוגרים לקויי למידה.
כמו כן, מכהנת כמנכ"ל עמותת קווים ומחשבות, לעיצוב חברה מבינה ונגישה יותר עבור אנשים עם הפרעות קשב וריכוז ADHD. העמותה פועלת מול מוסדות המדינה כדי להשיג שינויים בתחומי הרפואה, החינוך, הצבא, ההשכלה הגבוהה והתעסוקה למען אנשים וילדים עם ADHD. לגלישה לאתר עמותת קווים ומחשבות: http://keshev.org/