אומנות המשחק היא אחת האומניות העתיקות ביותר, שמקורותיה בפולחן אלילים, במעשי כישוף ובריטאולים דתיים. כיום הצגות תיאטרון נחשבות לאחד התענוגות המעודנים ביותר, והקולנוע השתלט על תודעת הציבור הרחב. רבים נוהרים להירשם לבית ספר למשחק, אך חשוב לדעת ולהכיר את הסגנונות העיקריים על מנת לבחור בבית הספר הנכון. האפשרות האחרת היא להתחיל את הלימודים בבית ספר למשחק מלימודי התאוריה, ולהתעמק בלימודים בתחום המעניין ביותר.
לאומנות התאטרון והבמה שבעים פנים, אם לא יותר. גם אם נתמקד בתאטרון בלבד, ולא בקולנוע וטלוויזיה, נראה שכל סגנון שונה מהותית מאחרים. כך, למשל, תאטרון בובות שונה מהותית מתאטרון רגיל, שכן השחקנים לא מופיעים על הבמה אלא מפעילים בובות שונות ומדובבים אותן. סגנון נוסף של תאטרון הוא הפנטומימה – אומנות המשחק ללא שימוש במילים. תאטרון רוסי מסורתי שונה מתאטרון יפני (הקאבוקי או הבונגאקו), תאטרון אבסורדיסטי שונה מתאטרון מסורתי, וכך הלאה. בית ספר למשחק יכול לתת בתחילת הלימודים סקירה רחבה של הז'אנרים השונים, על מנת שכל תלמיד יוכל למצוא את עצמו באחד מהם בהמשך.
הלימודים בבית ספר למשחק כוללים את הרקע התאורטי על תולדות התאטרון, האנשים המפורסמים בתאטרון בעבר והיום, אסכולות וזרמים שונים, וכדומה. יחד עם זאת, הלימודים המעשיים הם גולת הכותרת של החינוך למקצועות המשחק. מטרתו של כל שחקן היא לגלם דמות בצורה משכנעת, ויש לו שתי קבוצות של כלים לצורך כך. הקבוצה הראשונה נקראית חיצונית, וכוללת תלבושת מתאימה, איפור ואיבזור הקשורים לדמות המגולמת. הקבוצה השנייה נקראית פנימית, וכוללת את הדמיון התנועתי והמוטורי (הליכה, יציבה, ג'סטות וכדומה), את הדמיון בדיבור (מבטא, סגנון דיבור, טון וכו') ואת הדמיון הרגשי. בית ספר למשחק מעמיד לרשותו של התלמיד את הכלים הטכנולוגיים, השייכים לקבוצה החיצונית, ומקנה לו את הכלים הפסיכופיזיים, השייכים לקבוצה הפנימית.
לסיכום, בית ספר למשחק הוא המקום בו יכול לחוות השחקן העתידי את המהפך שכל שחקן מקצועי חווה הצגה אחר הצגה, ולנסות להיות מישהו אחר. הלימודים התאורטיים בבית ספר למשחק יציגו לתלמידים תמונת מצב רחבה, ויאפשרו לו לבחור את הכיוון המתאים לו ביותר.