לא משנה אם אתם שחקנים, רקדנים, מוסיקאים, אנשי הרצאות וכל חיית במה, קרה לכם שעליתם על הבמה והרגשתם שאתה לא מצליחים להתמודד עם פחד קהל? פשוט הרגשתם ממש מפוחדים, והתרגשות ממש הציפו אתכם ושיתקה אותכם ברמות לא נעימות, אפשר להגיד שזה מצב כל אמן במה חווה! (במידה מועטת או רבה מאוד)
החלטתי להקדיש מדריך בשביל מה שאני יודע על הופעה מול קהל, והצלחה ביצירת ביצוע איכותי בכל תחום של אומנויות הבמה נטול פחד (התרגשות במידה זה תמיד דבר טוב), אם זה במוסיקה, ריקוד, תיאטרון אפילו להרצות מול אנשים ועוד...
הרבה אמנים מתוסכלים מהעובדה ש"לא הולך להם" על הבמה ולעומת זאת "הולך להם" לבד בבית, מול המראה והם מרגישים שהם הכינו יצירה, הופעה או הרצאה ממש טובה, אבל שהם ניגשים לדבר מול אנשים אחרים הם נאלמים, נתקעים ונכנסים למצב של בלאק אווט, לעיתים גםמתחילים לרעוד ולגמגם. זאת חרדת במה.
חרדת במה מתרחשת לא רק על במה למעשה, היא יכולה לקרות אפילו עם קבוצה גדולה של אנשים ואפילו מול בחור/ה מעניינ/ת שרק פגשתם!
יש לי ניסיון של כמעט 20 שנה על במה, בעיקר בהופעות במוסיקה וגם ריקוד (הייתי פעם בתור ילד בלהקת מחול), יצא לי לנגן עם אמנים מוכרים ואפילו להופיע אפילו מול אלפי אנשים. במהלך השנים גיליתי לא מעט דברים על אנשים שמצליחים מול אנשים בבמה ולראות איזה דפוסים יוצרים את ההצלחה, ראיתי שאפילו למבצעים שיש להם ניסיון רב בתחום, עדיין קיים אצלם פחד קהל עצום ולא מצליחים להתגבר ולהגיע למצב שהם היו מבצעים את מה שהם רצו "כמו שהיה בבית".
יצא לי לשמוע כמה דעות על התחום (אני אוהב להיות מודע ו"לראיין" אנשים), יש שאומרים שהפחד הזה הוא מה שגורם לך להישאר דרוך, כדי שתוכל לעשות את המיטב שלך שאתה מבצע מול אנשים, ויש כאלה שאומרים שכעבור זמן של הופעות אינטנסיביות הפחד פשוט עובר. הנה הצעדים שלי לנטרל לתמיד את פחד הבמה.
הגשמה עצמית - לבוא מוכן להופעה
להתאמן להתאמן ולהתאמן, אין מה לעשות, "חזרה היא אם כל המיומניות" (תרגום מאנגלית לביטוי של המאמן המפורסם אנטוני רובינס), בשביל להיות שחקן מרתק, מרצה מוכשר, מוסיקאי מדהים, חייבים להתאמן כדי לחזק את היכולות המוטוריות שלך לבצע כל פעולה, בדיוק המקסימלי + היכולות הרגשיות להעביר את החוויה המדויק לקהל שלך.
כישרון הוא לא תמיד מספיק, אתה חייב להיות בכושר כדי לספק איכות יוצאת דופן! (או לפתח את היכולת הזאת לאורך שנים רבות, ואז יש לך יכולת גבוהה ללא המון אימון כי זאת יכולת שאתה שולט בה באופן כמעט מוחלט)
המורה שלי לפסנתר תמיד אמרה לי, "תבוא להופעה 150% מוכן! ואז תצליח להופיע ב100% שלך! ", למה? כי בהופעה יש המון אלמנטים שלא תלויים בך, לדוגמא אנשים שמסתכלים עלייך מהקהל, סתם רעשי רקע, הסחות דעת ועוד...
אז למה יש אנשים שאפילו שהם התכוננו שעות על גבי שעות, הם עדיין עולים, והם לא מצליחים להגיע למצב הזה, למצב המחשבתי של המיקוד ולדעת להעביר את החוויה שהם תכננו?
הגשמה עצמית - להשתפשף ולהופיע בכמויות גדולות
אין מה לעשות, ברגע שיש ניסיון על במה, אתה הופך ממתחיל למקצוען, אתה צובר את הניסיון הזה, מה זה בעצם הניסיון הזה? זאת היכולת של מערכת העצבים שלך להתמודד עם מצב לחץ. בהתחלה אחרי כמה הופעות זה מרגיש מוזר להופיע מול אנשים, אחרי 50 הופעות, מתחילים להתרגל, ואחרי 200 הופעות, זה כמו ללכת למכולת. (;
שפת גוף
שמתם לב שאנשים עם ביטחון עצמי בכלליות הולכים זקוף יותר, משירים מבט לאנשים, חזה פתוח, הנשימה עמוקה, אסרטיביים, ממוקדים, נינוחים ועוד, יש עוד פרמטרים שאתם יכולים לזהות?
לעומת זאת, אנשים שהם חרדתיים יש להם נטייה להתסכל לכמה מקומות בזמן קצר, תנועות חדות ולא צפויות, טיקים, פוקוס מנטלי נודד, נשימה שטוחה, המבט מושפל ועוד... יש עוד דברים שאתם יכולים לזהות במקרה הזה?
הפיתרון לזה הוא, להתחיל להתנהג כמו בן אדם שיש לו ביטחון עצמי גבוה, ולהעתיק אחד לאחדאת שפת הגוף של אנשים שמצליחים להופיע עם ביטחון על הבמה, אני מזהיר פעולה כזאת יכולה ליצור לתוצאות משמעותיות :).
התחילו להסתכל על האנשים שבאמת אתם יכולים לראות שהם משדרים ביטחון מוחלט על הבמה, הם מרגישים שהבמה "שלהם" (They Own The Stage), ברגע שתתחילו להתנסות בכוח של שפת גוף עם הביטחון, תשפרו בצורה משמעותית את היכולת שלכם להופיע.
התמודדת עם פחד קהל דרך דיבור עצמי
מכירים אנשים שאומרים לעצמם (אולי זה אתם): "אה.... אין סיכוי שאני אצליח היום, אני ממש לא מוכן, אני הולך לפשל את זה" , אנשים עם גישה כזאת מכינים את עצמם לפשל. לעומת זאת אם תבואו בגישה של משהו בסגנון: "וואו, זאת הולכת להיות חוויה מדהימה! אני הולך לתת את כל כולי בהופעה הזאת ולהיות ממוקד כמו שאף פעם לא הייתי!", אתם מאפשרים לכם להצליח במידה גדולה יותר , אתם שמים לב שאפילו רק לקרוא את המשפט הזה גורם לכם להרגיש טוב יותר?
לכן, תמיד אמנו את עצמכם בלדבר לעצמכם בצורה מעודדת שעוזרת לפוטנציאל שלכם לצאת לידי ביטוי, תזכרו להיות סלחניים אחרי מופע, ואם אתה אומרים לעצמך משהו בסגנון: "היה חרא", "זהו עכשיו הם יודעים שאני אפס", לא תתרמו לעצמכם בטווח הרחוק.
אל תבינו אותי לא נכון, אני תומך בביקורת בונה (או לדעת לקבל ביקורת הורסת מישהו ולהפוך אותה למשהו בונה), ואל תתעלמו מהביצוע שהיה לכם, המטרה שלכם היא להתקדם, תמיד תראו את הנקודות הטובות של הביצוע שלכם ותתמקדו בלשפר את מה שפחות אהבתם.
פוקוס מנטלי ודימוי עצמי
זהו אחד הכלים העוצמתיים ביותר שיש, לרוב המבצעים אין מושג לגבי מי הם רוצים להיות על הבמה, איזה איכויות הם רוצים להעביר לקהל שלהם, ואיזה חוויה הם מעוניינים ליצור, הם מתמקדים בלהתאמן על ההופעה ושכחו את המהות של למה הם מופיעים. הם לרוב ממוקדים בלהצליח לבצע את מה שהם עושים באופן "מושלם" ומפספסים את הפואנטה של הופעה - ליצור חוויה, חוויה רגשית.
זהו הפן הרוחני של ההופעה שגורם לאנשים להיסחף אחריכם, ללא הניצוץ הזה, של מה שאתם מביאים לבמה, לא תעזור שום התאמנות טכנית על פרטים, כי מה שבסופו של דבר שיוצר את ההופעה, היא החוויה הרגשית שאתם מעבירים.
לכן לפני שאתם עולים ובכלל מתאמנים, תבנו לעצמך דמות, של מי שאתם בוחרים להיות על הבמה, זה אפילו יכולה להיות דמות בדיונית שאתם יכולים לתת לה שם, נגיד "המבצע המושלם" או משהו הזוי לחלוטין! תשתעשעו קצת עם עצמכם והדימיון, תראו איך אתם רוצים להיראות מבחוץ מאנשים שאתם מעריכים את הדעה שלהם, ואז תחזרו לגוף ותראו איך זה "להיות" אותו בן אדם. תתנסו בהרחבת הדימיון שלכם.
לסיכום, תמיד תזכרו שאתם יכולים להופיע מספר דיי רב של פעמים בחיים, ואם הרגשתם שלא הצלחתם להביא את מי שאתם באמת לקדמת הבמה, אז יש עוד פעמים, תמשיכו לנסות! ויותר חשוב, אם לא הייתם מרוצים תנקטו בשיטה אחרת ממה שנקטתם פעם! כמו שאלברט אינשטיין אמר: "אנחנו לא יכולים לפתור בעיות ע"י להשתמש באותה צורת מחשבה שיצרנו אותם"