תקופה ראשונה- 1948-1956 ממשל טרומן ואייזנהאואר
האינטרס הפוליטי במדיניותה של ארה"ב קשור קשר ישיר לנושא הנפט, רוב הנפט המיובא לארצות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה הגיע מהמזרח התיכון, בעיקר מן העולם הערבי. ארצות הברית ראתה בנפט משאב חיוני המשרת את האינטרסים שלה, והתעמתה אף עם ידידותיה במערב כמו בריטניה. היא הייתה נחושה שלא לתת לבריטניה לדחוק את רגלה מן הנפט המצוי במזרח התיכון. הנחישות והעקשנות השתלמו לה והיא הצליחה להשיג זיכיונות נפט בעיראק, איראן, כווית, בחריין וערב הסעודית.
העובדה שהשימוש בנפט הערבי גבר, העיבה על יחסיה של ארצות הברית עם מדינת ישראל, מדינות ערב השתמשו ב"נשק הנפט" לקידום מטרותיהן באופן ישיר או עקיף. הן לחצו על חברות הנפט, בעיקר האמריקניות, בכדי שאלו ישפיעו על הממשל לשינוי החלטות מדיניות הנוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי. פעולות אלו ניכרו עוד בשלבים המוקדמים של הסכסוך למשל הניסיון ללחוץ על טרומן מלתמוך בהקמתה של מדינת ישראל או בניסיון למנוע תמיכה וסיוע צבאי ומדיני לישראל.
לעניין האינטרס האסטרטגי-צבאי, ניתן לשייך את העובדה כי ארה"ב לא ראתה בישראל יעד אסטרטגי במזרח התיכון באותה התקופה. הסיבה לכך נעוצה בברית שזו ניסתה לקדם במזרח התיכון, ברית שתקרא לימים 'ברית בגדאד'. הברית שהתגבשה נועדה ליצור קואליציה במזרח התיכון כנגד ברית המועצות. ארה"ב לא יכלה להציע לישראל להיות חלק מאותה ברית כי אז מדינות ערב לא היו מסכימות לקחת חלק בברית וזו אחת הסיבות לכך שישראל מצאה את עצמה מבודדת בתקופה זו.
בנוסף לגורם האסטרטגי-צבאי, ארה"ב לא יכלה לקבוע בוודאות כי פניה של ישראל מופנות אל המערב ולא אל המזרח, בעיקר על רקע אספקת הנשק של צ'כוסלובקיה אל ישראל בתיווכה של ברית המועצות במלחמת 1948. וגם העובדה שברה"מ הפכה להיות ספקית הנפט של מדינת ישראל הפכה את המדינה היהודית לסיכון ביטחוני ולאי רצון לשתף פעולה או ליצור קשר איתה. ובעקבות כך ישראל מצאה את עצמה בתחילתן של שנות החמישים מבודדת ומנותקת ממערך השותפויות הבינלאומיות.
יחד עם זאת ממשל טרומן פעל גם באופן חיובי לטובתה של מדינת ישראל. פרופסור רוברט ג'יי לייבר גורס כי, מחד גיסא טרומן לא שיתף את ישראל בברית האסטרטגית הנרקמת במזרח התיכון ואינו ראה בישראל כנכס לאומי. ומאידך גיסא הוא תמך בהקמתה של מדינת ישראל למן הרגע הראשון, ואף העביר מלווה של כ-135 מיליון דולר לישראל בשנת 1950.
בשנת 1953 נבחר דוויט אייזנהאואר לנשיא, תקופתו כנשיא מחולקת לשניים מבחינת יחסו אל ישראל, התקופה הראשונה של כהונתו נדמתה כדומה מאוד לקודמו בתפקיד, כי לא היה כל שינוי מהותי במדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל בתקופה זו, אך בזמן כהונתו השנייה החל המפנה ביחסו אל מדינת ישראל, בעיקר בסיומה של מלחמת סיני.
כצעד ראשון של אייזנהאואר בעיצוב מדיניותו כלפי המזרח התיכון, הוא שולח את מזכיר המדינה שלו ג'ון פוסטר דאלס בחודש מאי 1953 למסע אל עבר המזרח התיכון, על תוצאות המסע ניתן ללמוד באמצעות המסמך אותו הוציא המזכיר: "דו"ח על המזרח הקרוב". בתזכיר שבו מתאר דאלס את ביקוריו במדינות המזרח התיכון, ישנו גם תיאור של הביקור בירושלים.
בדו"ח של דאלס נאמר כי למזרח הקרוב (התיכון) ישנה חשיבות אסטרטגית רבה, היא משמשת כגשר בין אירופה, אסיה ואפריקה. יש באזור הזה משאבים רבים החיוניים לאינטרסים הלאומיים שלנו: נפט, מנגן, כרום וכ-60% מרזרבת הנפט בעולם נמצאת באזור הזה. מסקנות אלו עומדות בקנה אחד עם אותן אינטרסים שמנינו בתחילת העבודה להתעניינותה המרובה של ארה"ב באזור ולעובדה כי היא מעדיפה דריסת רגל במזרח התיכון.
כאמור כאשר אנו בוחנים את השנים הראשונות שבהן כיהן אייזנהאואר כנשיא, איננו רואים שינוי מהותי בכל הקשור למדיניותו במזרח התיכון, באוקטובר 1953 ארה"ב החליטה לדחות את בקשתה של ישראל להלוואה בסך 75 מיליון דולר, ובמקביל הפסיקה כליל את תמיכתה הכלכלית בישראל באותה שנה, ההחלטה על צעדים אלו הגיעו בעקבות בנייתה של ישראל בנחל הירדן באזור גשר בנות יעקב מתוך רצונה של ישראל להתחיל את פרויקט המוביל הארצי. הסורים התנגדו למהלך זה ופנו למועצת הביטחון, כאשר המועצה החליטה שבכדי לבנות באזור זה על ממשלת ישראל לקבל את אישור ממשלת סוריה, ישראל הפסיקה את הבנייה והעבירה את המפעל לכינרת.
תקופה שניה- 1960-1967 ממשל קנדי וג'ונסון
לאחר היבחרו של ג'ון קנדי בנובמבר 1960, לנשיאה של ארצות הברית החל להיווצר שינוי משמעותי במדיניותה של ארה"ב כלפי ישראל. תוצאה ראשונה לשינוי זה ניתן לראות בהחלטתו של קנדי בניגוד לקודמיו בתפקיד להיענות לבקשת ישראל לרכוש מערכות נשק בארה"ב, וכזכור ארה"ב הטילה אמברגו על מכירת נשק לישראל מאז 1947. מרבית החוקרים סוברים כי זוהי נקודת המפנה המשמעותית בשינוי בין שתי המדינות. אך גם להחלטתו של קנדי למכור נשק לישראל היו חבויים אינטרסים ששרתו את מטרותיו.
כעת אדון באותם אינטרסים שנבעו ממניעים פוליטיים-מדיניים שעמדו בראשו של קנדי בעת מכירת הנשק לישראל. ראשית קנדי גרס כי עליו לשפר את היחסים עם הנשיא המצרי, ולכן החליט לשלוח סיוע כלכלי שנועד לפיתוחה של מצרים, קנדי גרס כי בהינתן תמריץ כלכלי לנאצר, האחרון יזנח את עיסוקיו בחימושן של תנועות אנטי מערביות בלוב ובתימן, וינטוש את תמיכתו בברה"מ. עקב כך, קנדי חש כי עליו לפצות את ישראל בזמן שהוא שולח סיוע כלכלי למצרים.
ובנוסף לכך, זהר עזרה מחזק את אברהם בן צבי בטיעונו כי לא הייתה לקנדי ברירה אלא לשלוח נשק לישראל משום שהוא שלח נשק אמריקני לארצות ערב שהיו מאוימות על ידי נאצר ובמצב זה לא הייתה לנשיא ברירה והוא נאלץ למכור נשק הגנה לישראל. חוקר נוסף הטוען כי קנדי פעל משיקולים פוליטיים הוא מרדכי גזית שטוען כי קנדי פעל כך מכיוון שהוא זכר את תמיכתם הגורפת של היהודים בבחירות 1960, והוא רצה לגרום לכך שהם יהיו מרוצים מהחלטותיו. פרי נוסף לתמיכתו של קנדי בישראל הוא תמיכתם של האמריקאים בתכנית המוביל הארצי לאחר סירובם בשנת 1953, מכתב בנושא אף נשלח אל בן גוריון מהנשיא קנדי.
אך למרות הסכמתו של קנדי למכור נשק לישראל, האחרון החליט להציב מכשול ולהתנות את קבלת הנשק בהסכמתה של ישראל לגבש תכנית שתהיה מוסכמת על כל הצדדים בעניין עתידם של הפליטים הפלסטינים. אולם לבסוף קנדי החליט לוותר על התנייתו ולהעניק לישראל את הטילים ללא כל התחייבות עתידית מצדם. בן צבי מציע כי ויתור זה נעשה על רקע הבחירות לקונגרס שהיו עתידים להתקיים בנובמבר 1962 ועל ידי כך אנשיו של קנדי ציפו לתמיכה רחבה של יהודים במפלגתו של קנדי, בבחירות הכלליות בארה"ב בנובמבר 1964.
נושא נוסף שעמד בראש מעינו של קנדי היה נושא פיתוחו והפצתו של נשק גרעיני. קנדי ראה בשימוש בנשק מסוג זה סכנה אמתית, בעיקר על רקע משבר הטילים בקובה. נושא זה היה במרכזה של מדיניות החוץ האמריקאית באותה השעה. ואף ניתן להתייחס לפרשת הגרעין כמקרה מבחן ראשון ביחסים המיוחדים עם ישראל. קנדי החליט לפקח מקרוב על הנעשה בדימונה והחל לשלוח שליחים אמריקאים שיפקחו על המתרחש שם. ובנוסף נשלחו אגרות על ידי הנשיא ובהן נאמר מפורשות לבן גוריון כי עליו לשתף פעולה עם המפקחים שמגיעים כי אם לא יתקיים שיתוף פעולה כזה, אזי ארה"ב תבטל את תמיכתה ומחויבותה כלפי המדינה הצעירה.
פיקוח זה נמשך גם לאחר פרישתו השנייה של בן גוריון ובחירתו של לוי אשכול לראשות הממשלה ב-23 ביוני 1963, קנדי המשיך במאמציו לקבוע ביקורים תכופים של פקחים אמריקאים בדימונה, ואף שלח את אגרות דומות לאשכול שבהן נאמר במפורש כי ללא הסכמה ישראלית לשקיפות במתקן בדימונה ייפגע קשות התמיכה של ארה"ב בה. אך למרות עקשנותו של הנשיא קנדי בנושא הגרעין, נעשתה הפרדה ברורה בארה"ב בין תוכנית הגרעין לבין מחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל.
לבסוף הסכימה ממשלת ישראל לתביעותיו של קנדי, ובמרוצת שנות הששים הגיעו לארץ פקחים אמריקאים שביקרו באתר בדימונה, לדידה של ישראל, הביקורים החלו רק לאחר ההתנקשות בנשיא קנדי ב-22 בנובמבר 1963, משום שמחליפו בתפקיד, לינדון ב' ג'ונסון הקפיד פחות על הנעשה במתן בדימונה מתוך חשש כי ישראל תיסוג בה מן ההסכם. תוצאה נוספת לחששו שההסכם יבוטל נעוצה בעובדה כי ישראל ניהלה את הביקורים במתקן כראות עיניה.
שני גורמים עיקריים למיסוד הקשר עם ישראל, שמשפיעים עד ימינו. הראשון שייך לקהילה היהודית האמריקאית שבתקופה זו החלה להיות גורם משפיע בפוליטיקה האמריקאית, יהודים נמצאו סביב מקבלי ההחלטות בארה"ב, למשל, אברהם פיינברג ששימש כפעיל פוליטי ומגייס תרומות עבור ג'ונסון, ועוד עורכי דין ומפיקי סרטים יהודים שעמדו לצדו של ג'ונסון.
סיכום וממצאים
מחקר זה התחקה אחר מערכת היחסים בין ישראל לארצות הברית בשני העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל. נמצאנו למדים כי מערכת היחסים המיוחדת הזו איננה הגיעה משום מקום אלא היא נבנתה במהלך התקופה המתוארת במסגרת קורפוס זה, ותהליך בנייתה קרם עור וגידים ברגע שבו ארצות הברית הבינה כי קיים אינטרס משותף לה ולמדינה הקטנה במזרח התיכון.
עבודה זו נחלקה לשתי תקופות עיקריות:
תקופה ראשונה 1948-1956- מאז הקמת המדינה ועד מלחמת 1956. בשנים אלה למדנו כי ארה"ב התייחסה אל ישראל כאל מדינה זניחה וחסרת משמעות במזרח התיכון, היא אף הטילה אמברגו נשק על המדינה הצעירה. היחס המנוכר שהגיע מכיוונה של ארה"ב נבע מכמה סיבות:
1. אינטרס אסטרטגי- חשש לגבי חוסר ידיעתה של ארה"ב לאן מועדות פניה של ישראל. בממשל האמריקאי הביעו דאגה לנוכח יחסיה של ישראל עם ברה"מ, עסקת הנשק הצ'כית שהגיעה בתיווכה של המעצמה מן המזרח הותירה דאגה רבה בלבם של מקבלי ההחלטות האמריקאים ובנוסף בן גוריון לא הצהיר באופן פומבי על כוונותיו ולכן ארה"ב החליטה שהיא מעדיפה לנקוט במדיניות זו לגבי ישראל.
2. אינטרס כלכלי- של ארה"ב היה לשמור על יחסים תקינים עם מדינות ערב במזרח התיכון, עיקר אספקת הנפט לארה"ב בתקופה זו הגיעה מן אותן מדינות. ארה"ב חששה שמא יחסה עם מדינות אלו ייפגע אם היא תקיים יחסים תקינים עם מדינת ישראל.
3. אינטרס צבאי- באותה תקופה ממשל ארה"ב רצה להקים ברית שתכלול את מדינות ערב ותהווה כחומה אל מול ברה"מ, ארה"ב לא יכלה לשתף את ישראל בברית זו, משום שעל ידי כך מדינות ערב לא היו מצטרפות לברית הזאת.
תקופה שניה 1956-1967- לאחר סיום מלחמת 1956 ועד סוף מלחמת ששת הימים. בתקופה זו נראה כי היחסים בין שתי המדינות השתנו לבלי היכר. ארה"ב החלה להבין כי קיים אינטרס לקיום יחסים תקינים בין שתי המדינות. גם שינוי זה התקיים מכמה גורמים עיקריים:
1. 1. כישלון 'ברית בגדאד'- אייזנהאואר הבין כי הוא לא יוכל לגייס את תמיכתן של המדינות הערביות במזרח התיכון לטובתו כנגד ברה"מ ולכן החליט שהוא מבטל את התכנית הזאת.
2. 2. הזדהותן המלאה של מצרים וסוריה עם ברה"מ.
3. 3. ההכרה כי ישראל היא נכס אסטרטגי במזרח התיכון, עובדה זו החלה להיווצר בעקבות ניסיון ההפיכה בירדן וההבנה כי ישראל יכולה למנוע את ההפיכה ולהוות כעוגן דמוקרטי במזרח התיכון.
גזית, מרדכי, תמרורים מוקדמים במסלול הידוק הקשרים הביטחוניים ישראל- ארה"ב, בתוך: משרד החוץ 50 השנים הראשונות, יגר משה, גוברין יוסף, עודד אריה, (עורכים), כתר, 2002, עמ' 294.
כהן, אבנר, "ישראל והפצצה", Colombia university press, מתרגם: ד"ר עמנואל לוטם, שוקן, 2000. עמ' 202.
שבדרן, בנימין, נפט המזרח התיכון- ברכה ואיום, עם עובד, תל אביב, 1975. ע"מ 366.
גילבר, גד, כלכלת המזרח התיכון בעת החדשה, משרד הביטחון, תל אביב, 1990. ע"מ 126.
ספרן, נדב, ארצות הברית ויחסיה עם ישראל , בתוך: "ארצות הברית בזירה הבינלאומית מאז 1945", האוניברסיטה הפתוחה, (עורך) בן צבי, אברהם, 2006. ע"מ 133.
בן צבי, אברהם, ארצות הברית וישראל- מטרומן ועד אובמה, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2011. ע"מ 29.
אבידן, מאיר, היבטים עיקריים ביחסי ישראל ארה"ב בשנות החמישים, המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דייויס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1982. ע"מ 22.
עזרה, זהר, ישראל: פילגש במזרח התיכון, תל אביב, 2009, עמ' 29.