בסקירה זו נתאר את פסק-דינו של בית המשפט בנושא סיווג מייצבים לפלסטיקה שיובאו על ידי חברה העוסקת בייצור פי.וי.סי. יריעות פלסטיק.
בית המשפט בחן את שני הסיווגים שהועלו בפניו וקבע כי יש לקבל את עמדת רשות המכס, ולכן דחה את התביעה אך נמנע מלחייב את התובעת בהוצאות משפט.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
כאמור, מדובר במחלוקת הנוגע למייצבים בתחום הפלסטיקה שמורכבים מ-95% בדיל וכ-5% שמן לצרכי דילול בלבד. היבואן סיווג אותם בפרט מכס 38.12.3000 לתעריף המכס, שעניינו "תכשירים נגד חמצון ומייצבים מורכבים אחרים לגומי או לפלסטיקה" אשר פטור ממכס. המכס החליט שהסיווג הנכון הוא בפרט 29.31.0040 שעניינו "תרכובת אורגנו – אנאורגאניות אחרות", אשר היה חייב במכס.
לאור הבדלי הסיווג, נוצרו הפרשי מיסים שלגביהם הוגשה התביעה, בסכום של כ-110,000 ש"ח.
היבואן התבססה על פרשת העוגנפלסט שהוכרעה ביוני 2013 שם נקבע כי מייצבי פי.וי.סי יסווגו בפרט 38.12.3000. יצוין כי בפרשת העוגנפלסט היבואן יוצג על ידי משרדנו.
המכס טען שהסיווג המתאים הוא בפרט 29.31, שכן החומר שמהווה 95% תרכובת בדיל הוא "תרכובת אורגנית בעלת הגדרה כימית", כאמור בכלל 1 (א) לפרק 29 בתעריף המכס, בעוד שהשמן משמש כמדלל בלבד, ואין לו משמעות מבחינת מהות הטובין.
המכס דחה את הסיווג של התובעת מפני שלפי הכללים לפרק 38 לתעריף המכס הוא לא כולל "יסודות או תרכובות נפרדים בעלי הגדרה כימית".
המכס דחה את ההסתמכות על פרשת העוגנפלסט שכן הדיון שם היה בחומרים שונים מאלו שהמחלוקת התעוררה לגביהם בענייננו, ובמחלוקת בין פרטי מכס אחרים.
המכס טען שבפרשת העוגנפלסט נקבע ששני הסיווגים אפשריים ולכן בית המשפט שם עשה שימוש בכלל "שובר השוויון" שבסעיף 3(3) לצו תעריף המכס ובגינו התקבל סיווג היבואן, בעוד שבמקרה דנן הסיווג היחיד שאפשרי הוא הסיווג שקבע המכס.
פסק-הדין:
בית המשפט קבע כי מדובר בטובין שהם תרכובת בדיל, שבה החומר הרלוונטי מהווה 95% מהם, וכן 5% שמן, לצורך דילול בלבד.
בית המשפט הסתמך על כלל 1 לפרק 38 לצו תעריף המכס הקובע במפורש כי "הפרק אינו כולל יסודות או תרכובות נפרדים בעלי הגדרה כימית". בהתאמה, כלל 1(א) לפרק 29 לצו תעריף המכס מתייחס במפורש ל"תרכובות אורגניות נפרדות בעלות הגדרה כימית" שנכללות בפרק 29.
כמו כן, הסתמך בית המשפט על כלל 1 (ה) לפרק 29 הקובע שמוצר שצוין בכלל 1(א), שמומס בממיסים אחרים שאינם מים, יסווג במסגרת פרק 29, ובתנאי שהתמיסה מהווה שיטה רגילה להחזקת מוצרים כאלה, שאומצה מטעמי בטיחות או הובלה, ושהממיס לא הופך את המוצר למתאים במיוחד לשימוש מסוים.
היות ולא הייתה מחלוקת שהחומר הוא "תרכובת אורגנית בעלת הגדרה כימית", כפי שאף ציין מומחה מטעם היבואן, לפיו השמן המצוי בתרכובת (כלומר הממיס) הוא למעשה זניח, וכי "כמות כזו לא כדאי לקחת בחשבון" נקבע שמדובר בתרכובת אורגנית בעלת הגדרה כימית שחוסה תחת פרק 29 לצו תעריף המכס כפי שטען המכס, ולא בפרק 38 כטענת היבואן.
לאור זאת, נקבע כי סעיף 3(3) לצו תעריף המכס שקובע כלל "שובר שוויון" בסיווג לא חל במקרה דנן, שכן אין אפשרות לסווג את הטובין בפרק 38 וגם בפרק 29, ועל-כן פרשת העוגנפלסט אינה רלוונטית וההסתמכות עליה בענייננו שגויה.
לאור האמור לעיל, עולה שהחברה לא שילמה מס ביתר בתקופה הרלוונטית, והתביעה נדחתה אך לפנים משורת הדין היא לא חויבה בהוצאות משפט.
[ת.א. (שלום ירושלים) 2167-10-11 חברת פי.וי.רן בע"מ נ' רשות המיסים בישראל-מכס אשדוד, פסק-דין מיום 8.3.15, השופטת אנה שניידר. ב"כ הצדדים לא צוינו].