כידוע, תביעות נגד מובילים אוויריים (חברות תעופה) ביחס לנזקים למטענים, כפופות לפי אמנות בינלאומיות (ורשה, מונטריאול) לתקופת התיישנות קצרה מאד של שנתיים מיום הגעת המטען (או מהיום שבו היה אמור המטען להגיע).
כלומר, אם בעל המטען או חברת הביטוח שלו לא מגישים תביעה נגד חברת התעופה במועד הקצוב באמנות, התביעה מתיישנת ועמה הזכות לקבל פיצוי בגין הנזקים.
לעיתים, בוחרים בעל המטען או חברת הביטוח שלו להגיש תביעה נגד גורם אחר בשרשרת ההובלה, למשל, נגד המשלח הבינלאומי שטיפל בהסדרת ההובלה, ולא נגד חברת התעופה, וזאת בטענה כי הנזק התרחש בשל רשלנות המשלח.
במצב בו בעל המטען או חברת הביטוח מגישים תביעה כזו נגד המשלח הבינלאומי, סמוך לחלוף שנתיים ממועד הגעת המטען, האם המשלח הבינלאומי יוכל להגיש תביעת שיפוי (צד ג') נגד המוביל האווירי (חברת התעופה) ולטעון כי הנזק אירע באשמת המוביל, גם אם תביעה כזו תוגש לאחר יותר משנתיים מיום הגעת המטען?
כלומר, האם יוכל המוביל האווירי להעלות טענת התיישנות גם במישור היחסים שבינו לבין המשלח הבינלאומי?
שאלה זו הוכרעה לאחרונה בבית משפט השלום בתל-אביב, אשר קיבל את טענת המוביל האווירי ודחה את התביעה נגדו על הסף.
יש לציין כי בארה"ב הגיע בית המשפט לתוצאה שונה, וזאת נתאר בהמשך.
עובדות המקרה וטענות הצדדים:
בחודש ספטמבר בשנת 2011 הועמס על מטוסה של חברת תעופה מטען להובלה. בשטר המטען צוין שמדובר במשלוח מסוג DDU CLEARED Door to Door service, המיועד להעברתו הסופית לספרד. המטען הוטס לנמל ליאז' שבבלגיה, ומשם ע"י מוביל יבשתי הובל עד ללקוח בספרד. בהגעתו של המטען לספרד התגלה שאריזתו החיצונית מעץ שבורה, ושחלק מהמכונה בולט דרך ארגז העץ. שמאי קבע שנגרם נזק לגוף המכונה ממכה חזקה למטען בעת ההובלה. חברת הביטוח פיצתה את המבוטח (היצואן) בגין הנזק, ותבעה את חברות השילוח, בלדרות וחברת ההובלה היבשתית והאווירית, כמי שפעלו בביצוע ההובלה, וטענה שהן אחראיות ביחד ולחוד לנזקים שנגרמו. בין חברת הביטוח לחברת התעופה האווירית הושג הסכם פשרה. לפיכך, חברת הביטוח המשיכה לנהל את התביעה כנגד חברות השילוח, הבלדרות וחברת ההובלה היבשתית, אך חברות אלה ביקשו לצרף גם את חברת התעופה להתדיינות כנתבעת צד ג'. חברת התעופה הגישה בקשה לדחות את הודעת צד ג' כנגדה על הסף לאור תקופת התיישנות של שנתיים הקבועה בחוק התובלה האווירית שאימץ את אמנת מונטריאול.
חברות השילוח, הבלדרות וחברת ההובלה היבשתית טענו שבענייננו אמנת מונטריאול ואמנת ורשה אינן חלות שכן מדובר בתביעת פיצוי בין חוליות שונות בשרשרת ההובלה לבין עצמן, ולכן תקופת ההתיישנות בת השנתיים לא חלה במקרה זה.
הכרעת בית המשפט:
בית המשפט קבע כי אמנת מונטריאול ותקופת ההתיישנות בת השנתיים חלות גם במערכת היחסים שבין חברות השילוח, הבלדרות וההובלה היבשתית- לבין חברת התעופה.
בית המשפט ציין כי הוא התלבט האם בכל זאת לאפשר את התביעה נגד חברת התעופה, משום שחברת הביטוח הגישה כנגדה תביעה במועד (לפני חלוף שנתיים) ואז ניתן להניח שלא נוצרה הסתמכות אצל חברת התעופה כי לא תוגש נגדה תביעה בנושא זה. יחד עם זאת, ועל אף ההתלבטות, קבע בית המשפט כי משחברות השילוח, הבלדרות וההובלה היבשתית התמהמהו ולא תבעו את חברת התעופה (בהודעת צד ג') במועד- אין לאפשר את התביעה נגד חברת התעופה.
לכן, בית המשפט קיבל את הבקשה, והבקשה לצירוף חברת התעופה נמחקה מחמת התיישנות, לאור הגשתה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה באמנת מונטריאול, אך לא הטיל הוצאות על אף אחד מן הצדדים.
[ת"א (שלום ת"א) 11911-08-12 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' TNT Express Worldwide ואח', החלטה מיום 29.3.15, השופטת נועה גרוסמן. ב"כ הצדדים: לחברת התעופה- עו"ד לשם. לחברות השילוח- עו"ד מושקט].
הערות:
בארה"ב, הגיע בית המשפט לתוצאה שונה, לפיה תביעת שיפוי של משלח בינלאומי נגד מוביל אווירי, לא כפופה לתקופת התיישנות מקוצרת של שנתיים לפי האמנות הבינלאומיות. באותו המקרה, קבע בית המשפט בארה"ב, כי פרשנות המונח "הזכות לתביעת נזק" המופיע באמנה הבינלאומית, מתייחס למישור היחסים שבין היבואן/יצואן/חברת הביטוח לבין המשלח הבינלאומי/חברת התעופה, קרי: תביעה המתייחסת לפיצוי בגין נזק למטען. בית המשפט קבע כי תביעת משלח בינלאומי נגד חברת תעופה אינה לפיצוי בגין נזק למטען, אלא להשבת כספים ששילם המשלח/נדרש לשלם לצד ג'. לכן, באותו המקרה, התיר בית המשפט למשלח הבינלאומי לנהל את תביעתו נגד חברת התעופה, אפילו שחלפו יותר משנתיים מיום קרות הנזק, ועד הגשת התביעה נגד חברת התעופה.
להרחבה בנושא זה, ראו מאמרנו בקישור הבא:
פסיקה תקדימית בארה"ב: תביעת שיפוי של משלח בינלאומי נגד מוביל אווירי לא כפופה להתיישנות המקוצרת באמנת