פרשת "קֹרַח"
במרכזה של פרשת "קֹרַח" עומדת מחלוקת קשה הפורצת כאש בשדה קוצים וכל זאת על שררה, כבוד וטיפוח האגו האישי של הנוגעים בדבר. חז"ל הגדירו מחלוקת זו כמחלוקת שאינה לשם שמים, ואין סופה להתקיים. שונה מכך היא המחלוקת שהיתה בין הלל ושמאי, אשר מוגדרת כמחלוקת אך היא נעשתה לשם שמים, להגדלת תורה והאדרתה - זו מחלוקת שסופה להתקיים.
את סופה של המחלוקת מתארת הפרשה בזו הלשון: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (במדבר ט"ז/לב').
העונש הקשה מנשוא שנענשו בו קורח ועדתו תמוה מאוד. ומתבקשת השאלה: היכן הוא אותו משה, ה"רועה" של עם ישראל, מסור ואוהב ישראל, שדרש למצות עימם את הדין במלוא חומרתו? הלא ידוע הכלל: "ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". אם כן, היה עליו לעמוד ולהתחנן לפני הקב"ה, שיסלח לכל עוונם, כפי שעשה ב"חטא העגל" וב"חטא המרגלים". אך משה נוהג בשונה מן הצפוי - לא רק שלא ביקש רחמים עליהם אלא דרש עונש חמור לקורח ועדתו ולא נתן להם כל אפשרות ופתח לתקן את מעשיהם.
מסביר האלשייך הקדוש: כאן, במחלוקת קורח ועדתו היה מחויב עונש קשה, היות וקורח ועדתו הובילו את דגל הכפירה בנבואתו של משה, ובעצם בחירתו לתפקיד ע"י ה' והיה חשש שהדבר יתפשט בקרב כל רבדי העם ויגרום לכפירה בה' ובתורתו. לכן פעל משה להענשתם החמורה של קורח ועדתו. לעומת זאת, במעשה העגל והמרגלים, היתה מעידה רוחנית אך לא היה ערעור על עצם האמונה בה' ובתורתו או באמונה שמשה הוא שליחו של ה' ופועל מטעמו. לכן, עמד משה וביקש מה' שיסלח לחוטאים.
קורח בלעג שהוא ביטא לפירוש המצוות שנתנו למשה מסיני - "ציצית" ו"מזוזה" - החל ליצור רפיון וכפירה בה' ובתורתו והיה חשש שמא כל העם יושפע ממנו לרעה ותתערער האמונה של כלל ישראל בה'. חטא חמור שכזה חייב לקבל תגובה חריפה מאוד "למען יראו וייראו". כאן לא יעזרו דיבורים של חרטה ובקשה, כאן צריך לבוא אירוע בעוצמה חזקה שתכניס את כל העם להלם ותחזיר אותו למסלול תקין, באופן מיידי ונחרץ.
מכאן אנו רואים שלא השנאה והכעס הנחו את משה בבקשתו מה' להעניש בחומרה יתירה את קורח ועדתו אלא אדרבה, אהבת ישראל היא זו שהובילה את שיקול דעתו ודאגתו הרבה להמשכיות קיומו של עם ישראל על פי תורת ישראל לאורך הדורות הבאים.
דוד דרומר