אם אין לאדם אישה, אין לו במה לתרץ את מעשיו; אבל כשיש לו אישה, היא משמשת בעבורו 'עזר כנגדו' ומעתה יש לו תירוץ נוח לכל מה שאין הוא רוצה לעשות, בטענה שהאישה אינה מסכימה לכך.
אִם תֵּיטִיב' - אם אתה עצמך תהיה טוב, הרי 'שְׂאֵת' - תוכל לשאת כל אדם מישראל. אבל 'אִם לֹא תֵיטִיב' - אם אתה עצמך לא תהיה טוב, כי-אז 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' - בכל פתח תראה חטאים" (רבי יצחק מבוהוש)
"אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב,ג). כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריך עשייה ותיקון. התורמוסים צריכים מיתוק, החיטים צריכות להיטחן, ואפילו אדם צריך תיקון. (מדרש רבה(
"אתה רואה את מבנה התא, את מערכת העצבים, את מערכת הולכת החמצן, את המערכת החיסונית - ולפניך נפרשת שלמות שצוות מתכננים אנושי לא מסוגל אפילו לחלום עליה. לחשוב שמורכבות כזאת נוצרה מעצמה, באקראיות - זה פשוט עלבון לאינטליגנציה".
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" [כ, י]. (ופריו מתוק).
היינו שיהיה לו שלום עם ישראל וידין את כל אחד לכף זכות ולא יביט אוון ביעקב (רבי צבי אלימלך שפירא זי"ע).
המעשה המאלף שלפנינו, אירע בתפילת שחרית של שבת קודש באחד מבתי הכנסיות, ובעקבותיו התעוררה שאלה מעניינת אצל אחד מבני המניין, שכה סיפר: אל מניין ה'וותיקין' שלנו הגיע בשבת בבוקר יהודי לא מוכר, ככל הנראה אורח מעיר אחרת. האורח התיישב בכסא שלצידי, ובמהלך התפילה הבטתי לעברו, ולפתע נתקפתי בהלם... היה זה כאשר הבחנתי בחפיסת סיגריות, מונחת בכיס חולצתו של האיש ! התחבטתי רבות, האם אגער בו על הזלזול הבוטה בקדושת השבת, כיצד מעז להתחצף ולהופיע לתפילת השבת עם הסיגריות... אך מכיון שאיני מכיר אותו, פחדתי שמא יגיב לתוכחתי בצורה חריגה, ולכן העדפתי לנהוג ב'שב ואל תעשה'. כאשר עמד הגבאי למכור את עליית המפטיר, האורח שלנו, שככל הנראה היה בעל יארצייט באותה שבת, קפץ ונקב בסכום גבוה על מנת לזכות במפטיר, וכאן החלטתי שאין להניח לו בשום אופן לעלות לתורה עם הסיגריות שלו בכיס... נקבתי אפוא בסכום גבוה יותר, אך האיש לא ויתר, הוא גם העלה את הסכום בעוד מאה שקלים. המשכתי להוסיף במחיר, וגם הוא הוסיף והוסיף, וכך התנהלה בינינו 'תחרות' על קניית המפטיר, עד שלבסוף הוא 'נכנע', ואני זכיתי בעלייה, בסכום של אלפיים שקלים ! ובכן, עליתי לעליית המפטיר, ולמרבה הפלא, בירידתי מהבימה, האורח ניגש ללחוץ את ידי בחום... בתום התפילה אמר לי בלבביות 'שבת שלום', והוסיף בתוך כדי דיבור: "למרות שהיום הוא היארצייט של אבי ע"ה, החלטתי לבסוף למשוך את ידי מקניית המפטיר ולוותר לך על העלייה, כי בוודאי גם לך יש יארצייט"... וכאן, החלטתי שעלי לקיים, בצנעה, את מצוות התוכחה באותו מחלל שבת, "אומר לך את האמת - אין לי כלל יארצייט. מדוע אם כן לא הנחתי לך לזכות בעלייה? - משום שלא יתכן שאחד שמגיע עם חפיסת סיגריות לבית הכנסת בשבת קודש, יעלה לתורה! וכי יש לך חילול השם גדול מזה ?!". פניו של האורח עטו ארשת חרדה, הוא ממש התחלחל למשמע הדברים. "סיגריות?! אני?!... הרי מעולם לא נגעתי בסיגריה!". " אם כן מה עושה חבילת הסיגריות בכיס חולצת השבת שלך?!", תמהתי למולו. האיש הרכין את ראשו, ונבהל לראות את החפיסה... לאחר כמה שניות התעשת, התבונן היטב בחולצתו ואמר: "החולצה הזו אינה שלי... פשוט מאוד אני מתארח בביתו של בני שגר כאן בשכונה, וכהרגלי, השכמתי קום לפנות בוקר, כדי להתכונן לתפילת וותיקין, החלטתי להגיע למניין שלכם, והנה, בני היקר כיבד אותי לישון בחדרו, וכשקמתי לפנות בוקר, כשהחדר היה חשוך לגמרי, נטלתי לידי בטעות את חולצת בני, שהיתה תלויה לצד חולצתי... וזו למעשה חולצת ימות החול של בני, אותה פשט ביום שישי...".
האזנתי ברוב קשב לדברי האורח, ועיניי התמלאו בדמעות. כמובן שלמדתי פרק חשוב במצות 'בצדק תשפוט עמיתך', והתנצלתי בפניו על שלא ניסיתי להעלות על דעתי לדונו לכף זכות, או לכל הפחות לפנות אליו ולברר את תעלומת חפיסת הסיגריות. עתה ברצוני לשאול: האם אני חייב לשלם לבית הכנסת את הסכום בו קניתי את העלייה (אלפיים ש"ח), או שמא מאחר וכל כוונתי בקניית העלייה היתה אך ורק על מנת למנוע מהאורח לעלות לתורה (משום שבאותם רגעים הייתי בטוח שאסור שיעלה), ולא היתה לי כוונה אמיתית לנדוב את הסכום הרב, שכן איני רגיל כלל וכלל לרכוש עליות בכאלו סכומים גבוהים, אם כן איני צריך לשלם את הסכום לבית הכנסת? השיב מו"ר הגר"י זילברשטיין שליט"א: המתפלל שהתחרה באותו אורח, נהג כפי שהיה צריך לנהוג, כי הוא לא מיהר לביישו ולהודיע שהגיע עם הסיגריות לבית הכנסת, אלא העלה חשד בליבו (שלמראית עין היה נראה חשד סביר), שהאיש אינו זכאי לעלות לתורה, ולכן החליט שלא להכלימו, אך עם זאת, למנוע ממנו לעלות לתורה. וממילא, ההוספה במחיר של המתפלל נעשתה כדין, וברור אפוא שהוא לא התכוון באמת לנדוב את הסכום, ולא היו פיו וליבו שווים, אלא התכוון רק למנוע את הזכייה של האורח, ולכן את מלוא האלפיים שקל אינו צריך לשלם. וכפי שנאמר בשו"ע (יו"ד סי' רי"ח ס"א): "כל הנודר, או נשבע, רואין דברים שבגללן נשבע או נדר, ולומדים מהם לאיזה נתכוון, והולכין אחר הענין...", וכתב הרמ"א: "וכל זה דוקא בנודר בינו לבין עצמו, אבל בנודר לחבירו, כל שלשון הנדר כולל הולכין אחריו, אם לא באומדנא דמוכח". וכאן יש לפנינו "אומדנא דמוכח" שלא התכוון באמת לשלם סכום כה גבוה עבר העלייה. וכמה בכל זאת ישלם? - נראה שיש לברר מהו המחיר הממוצע בו העלייה נמכרת בבית הכנסת בשבת רגילה, וכפי הערך הזה ישלם. אמנם, אם מדובר ביהודי עני ואביון, שאין דרכו כלל לקנות עליות, נראה שאינו צריך לשלם כלל
החוויה היהודית
לתרץ,אישה,משמשת,עזר כנגדו,ימי בראשית,עשייה,תיקון,תורמוסים, מתוק,חיטים,להיטחן, מבנה התא,העצבים,החמצן,חיסונית,
אדם צריך לבטוח בקב"ה שאם חבר שלו לקח לו את הפרנסה , ודאי שהקב"ה יזמין לו את זה ממקום אחר... וזה לא רק פרנסה, זה יכול להיות כל דבר אחר, ב"ה כמעט בכל התחומים לא חסרה תחרות... "הקב"ה מחלק מזון לכל ברואיו כדכתיב 'נותן לחם לכל בשר'. הוא אביהן של ישראל והם בניו, והוא רוצה בשלומם ולא במחלוקתם".
אדם צריך לומר ליצר ולחילותיו: תן לי הנפש - את הרוחניות, והרכוש קח לך - את הגשמיות. ולא להפוך היוצרות חס ושלום.
בספר 'עשה לך רב' (שאלה פח'), דן בשאלה האם נכונים דברי האומרים שאין לקנות שום ציוד וביגוד עבור תינוק שעתיד להיוולד מחשש לעין הרע. ולמד מדברי המאירי (עמ''ס יומא ע.) כי מי שבוטח בה' יכול להכין דברים מראש בעבור התינוק שעתיד להיוולד, ואינו חושש לשום תקלה.
כתב הר' חיד"א בברכי יוסף (או''ח סי' תכג): מוסף של ראש חודש רחל אמנו תקנתהו שצפתה ברוח הקודש שעתידות נשי המדבר שלא להיכשל בעגל. ורמזה שמה בראשי תיבות ר'אשי ח'ודשים ל'עמך.
אורח מעל הכל (פניני בית לוי, גליון 496)
על אף שבאומץ לב ניסה להיות "גבר", לא הייתה זו עבור נער בן שלש-עשרה משימה קלה להתבגר בן לילה. ייסורי בדידות גברו עליו, ולא פעם ספוגה הייתה כריתו בדמעות. אך תחת לשמור בליבו טינה להוריו על שעזבו אותו, הייתה החלטתו נחושה להגביר את מאמציו בעבודה, ולחסוך כסף כדי להחזיר לאמריקה את הוריו ואת אחותו ולתמוך בהם. אחרי מספר שבועות בהם התאכסן אצל קרוביו, הודיעו לו "שאם אתה רוצה להישאר אצלנו עליך לשלם דולר ורבע לשבוע". אבא חש תחושה עמוקה של בגידה. בבכי חנוק ברח מהבית. היה זה ערב שבת, השמש עמדה לשקוע והשבת קרבה לבוא. אבא החליט לא לחזור לבית קרוביו, גם אם היה פירושו של דבר לבלות את השבת ברחוב. הוא מיהר למאפיה לקנות שלוש חלות קטנות. השמש שקעה. השבת ירדה ומצאה נער בודד ועזוב יושב על ספסל עץ בגן הסטר השומם.
לא היה לנער הצעיר, המבולבל ושבור הלב, מקום אליו יוכל לפנות בניו יורק, העיר הגדולה . אבא קידש על שתי החלות, ואחוז רעב בלע אחת מהן. במשך כל הלילה הארוך ישב מכווץ על הספסל הקשה, לא מצליח להירדם. כשלבסוף עלה השחר נדר אבא, שלכשינשא ויקים בית משלו, לעולם לא ישב לשולחן שבת או חג בלי אורחים מסביבו. הוא יחפש אפילו בגנים אחר אנשים רעבים ובודדים ויאכיל אותם.
בתקופת אירוסיהם סיפר אבא לאימא את סיפור ילדותו, ועל הנדר שנדר כנער צעיר שעה שישב בגן הסטר שבת ארוכה. הוא הביע את משאלתו שאימא תסכים להכניס אורחים בשבתות ובחגים. אימא נענתה בו במקום. אז החלה להכות שורשים "תעשיית הכנסת אורחים - הרמן".
את המקרה הבא בקשר ל"תעשייה" סיפרה לי אסתר אחותי. הסיפור מביע בצורה טובה ביותר את מסירותם של אבא ואימא, וכיצד השריש בנו אבא את גודל המצוה שבהכנסת אורחים. וזה סיפורה: " את הרי יודעת, כיצד התנהלו העניינים בביתנו. בהיותי המבוגרת מכולם, נפל בחלקי נטל רב של עבודה. לאימא לא היה ולו רגע פנוי. היא הייתה עסוקה אתכם, הילדים, או עם האורחים שהגיעו, בוקר צהריים וערב, ללא הודעה מוקדמת. מעולם לא יצאתי לשום מקום. הייתי מאושרת כשיכולתי לרדת מעט לרחוב לקפוץ בחבל או לשחק קלאס עם חברותי. פעם בהיותי כבת עשר, לחשה לי אימא: "יש לי הפתעה גדולה עבורך. מכיוון שאת ילדה כה טובה ותמיד עוזרת, אקח אותך עמי לראות את דוד יעקב לייב, המפליג לאירופה". הוא עמד לנסוע למחרת היום, ואימא הייתה אמורה לצרף אותי אליה להיפרד ממנו. יצאתי מכלי מרוב שמחה וציפייה. אראה אוניה גדולה ! ואימא תהיה כולה שלי! הייתי כה נרגשת שלא יכולתי לעצום עין כל הלילה. משעת בוקר מוקדמת "נדנדתי" לאימא. מתי הולכים? מה אלבש? אימא הסתה אותי: "אסור לילדים האחרים לדעת, אחרת ירצו "להזדנב" אחרינו. עדיין מוקדם, האוניה מפליגה רק בשעה שלוש אחר הצהריים". בחרתי בשמלה היפה ביותר, והכנתי את נעלי השבת. כל כך עצבנתי את אימא עד שלבסוף נתנה לי רשות להתלבש. לא יכולתי לאכול מרוב התרגשות. אפשר היה לחשוב שאני היא זו העומדת להפליג באותו יום. לבסוף הלכה אימא להתלבש. דודה שרה נקראה כדי לשמור עליכם, הילדים. היה עליה להסיח את דעתכם, מכיוון שחשתם שעומד להתרחש דבר מה אם אמיא לוקחת אותי איתה. אחרי מה שנראה היה בעיני כשעות, הייתה אימא מוכנה. "אסתר, חמקי החוצה מבלי שאף אחד יראה", אמרה לי בלחש. עוד בטרם הספקתי להגיע לדלת, נפתחה זו לרווחה. הביתה נכנס אבא עם אורח. " מהרי, מהרי" אמר, "יש לנו אורח". אותו אור מיוחד, השמור לאורחים בלבד, קרן מעיניו. לא אוכל להסביר זאת במדויק, אבל, צעירה ככל שהייתי, למדתי לזהות אותו. כל חלומותיי נגוזו, עולמי חרב! הבנתי שלא נוכל ללכת אל האוניה. אימא ניסתה לפייס אותי, אך מאנתי להינחם. אורח מעל הכל ליבי התמלא שנאה אל כל העולם. כל רצוני היה להימלט מהבית ומהאורחים. פחדתי לומר מילה לאבא. נכנסתי לחדר ופרצתי בבכי תמרורים. אבא בא בעקבותיי, ובעיניים זוהרות אמר: "אסתר, זו לא השעה לדמעות. אימא זקוקה לעזרתך. אשוחח איתך מאוחר יותר".
כשהאורח השבע עזב את ביתנו, הייתה זו שעת אחרי צהריים מאוחרת. אבא לקח אותי לאחרון החדרים, וסגר את הדלת. הוא לקח את ידי ואחז אותה בחוזקה, ואמר: " הקשיבי בתי ואסביר מדוע אין לך כל סיבה לבכי. המצב הוא הפוך. היום עליך להרגיש כילדה המאושרת בעולם כולו. אל תחשבי שכשאנו נותנים אוכל לאורחים, עושים אנו טובה להם. לא! הם גורמים לנו טובה גדולה ביותר. היודעת את כמה הרווחנו היום? אנו אחת המשפחות העשירות ביותר בכל רחבי אמריקה. חשבי על כל חברותיך. האם תמיד אנשים עניים אוכלים שם? לא! יש רק בתים ספורים באמריקה הדואגים להאכיל עניים ואורחים. אנשים מקיימים מאות מצוות, אך את מצוות הכנסת אורחים דש אדם בעקביו. " היודעת את מה אימא ואני עושים? אנחנו "שולטים על כל השוק"במצוה כבירה זו. כל "הרווחים" ממצוה זו ישארו במשפחתנו לדורות. את ילדה עשירה מאוד, מכיוון שאת עוזרת לאימא בעניין האורחים. ילדיך ונכדיך, גם הם יהיו עשירים בזכות "תעשיית הכנסת האורחים" המיוחדת שלנו. אימא תיקח אותך איתה בפעם אחרת, אך אם יש באפשרותך להרוויח מיליונים בזמן קצר, עליך לקפוץ על ההזדמנות מבלי שתוכל לחמוק מבין אצבעותיך". לא כל דבר שאמר אבא הבנתי, בפרט לא את העניין של "שליטה על השוק", אך דבר מה עמוק קינן בתוכי ואמר לי, שאני עדה להתרחשות גדולה ומופלאה. לפתע, נמוגה אכזבתי, הרגשתי שאכן אני אחת הילדות העשירות בעולם".
אסתר הייתה חולה מאוד. ד"ר בלוסטון, רופא המשפחה שלנו, הניע ראשו לאחר הבדיקה. אבא ואימא, כשהם דואגים ומפוחדים, ציפו למוצא פיו. "ר' יעקב יוסף, מצבה של ילדתכם הקטנה הוא קריטי. היא חולה בדיפטריה. עליכם לקחת אותה מיד לבית החולים ". אסתר שכבה בבית החולים, מרחפת בין חיים למוות. אימא ישבה ליד מיטתה יומם ולילה, מתפללת ואומרת פרקי תהלים. כל אהובינו הצטרפו אל אימא בתפילה. אבא הלך עם מנין להתפלל על קברו של הרב יעקב יוסף זצ"ל, רבה הראשי של ניו יורק, והוסיף את השם "חיה" לשמה של אסתר, ומעתה היה שמה "חיה אסתר".
ביום חמישי אחר הצהריים אמר אבא לאימא: "אני רוצה שתלכי הביתה להכין את השבת עבור אורחינו, כפי שאנו נוהגים בכל שבת. רצוני כי לא יחסר דבר. אני מקווה שזכות השבת ומצוות הכנסת אורחים תעמוד לנו, והקב"ה ישמע את תפילותינו, וחיה אסתר תבריא". אימא לא התווכחה. היא עזבה את מיטתה של אסתר, כשהיא מביטה מבט מיוסר אחרון, שכן אסתר הייתה שרויה בחוסר הכרה. במשך כל השבת לא הראה אבא כלפי חוץ את חרדתו הגדולה בשום דרך שהיא. הבית היה מלא אורחים. ארוחות השבת החמות הוגשו. אבא שר זמירות ואמר דברי תורה. אך קרובינו וידידינו לא היו שותפים לביטחונו של אבא. דודה מלי, אחותו, עמדה על המשמר ברחוב, מחשש שהחדשות הטרגיות יגיעו בכל רגע. (דיפטריה הייתה מחלה אנושה באותם ימים(. בשבת בבוקר הגיע מברק ובו החדשות המרות. דודה מלי קיבלה אותו לידיה. אחוזת היסטריה רצה אל השכנים. במשך כל השבת בכו כולם. הם החליטו, כמובן, להביא את הבשורה המרה לידיעת אבא ואימא רק לאחר ההבדלה. כשסיים אבא את ההבדלה, ועוד לפני שהספיקה דודה מלי לגול מעל ליבה את החדשות הנוראות, מיהר הדוור להיכנס הביתה עם מברק המבשר "אסתר הרמן בחיים, ויצאה מכלל סכנה". המברק שהגיע בבוקר, נשלח עקב טעות זיהוי שנעשתה על ידי הנהלת בית החולים. ילדה אחרת מחדרה של אסתר, שגם היא חלתה בדיפטריה, הייתה זו שנפטרה. כשנודע לאבא ולאימא מה התרחש בבוקר יום השבת, אמר אבא: " את רואה, איידל, איך השבת והאורחים מגינים עלינו מכל צרה?"
החוויה היהודית
http://h-y1.coi.co.il/
http://dosanova.co.il/