"בארץ ישראל כאשר אדם נושא אישה שואלים אותו כך: מצא? כמו שכתוב מצא אשה מצא טוב, או מוצא? שנאמר מוצא אני מר ממות את האשה" מסכת יבמות סג'
יום החתונה, הכנות, התרגשות, כמיהה, סידורים אחרונים בשמלה ובשיער, זר והרבה תפילה שהערב הזה יזכר ולא רק ב DVD ובעיקר תקווה גדולה שזוהי רק יריית הפתיחה לחיים זוגיים פוריים, מחזקים ואינטימיים, לפחות כמו שהיתה עד עכשיו החברות.
אם כך, לא ברור בכלל מדוע אומרת לנו הגמרא ללכת לחתן ולשאול אותו שאלה כזו חצופה – מצא או מוצא? למי שטרם ירד לעומק החוצפה - האם זכית ב-"מצא אישה מצא טוב" (משלי) או אולי כדברי שלמה המלך בספר אחר שלו, קהלת, הגרלת דווקא משהו לא טוב ו"מוצא אני מר ממוות את האישה"?
מילא, לשאול את השאלה אחרי 20 שנה, אבל ביום החתונה?????
ובכן, כלל חשוב ביהדות מלמד אותנו שלתורה יש 4 דרכי פירוש והתייחסות הנקראים: פרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) ושבכדי להבין כל טקסט או מצווה ביהדות עלינו לחפור עמוק, מעבר לדרגת הפשט כדי לגלות את הרבדים האינסופיים הגלומים בתוכה, כמו שרמזו לנו חז"ל בפסוק מתוך מסכת אבות: "הפוך בה והפוך בה דכולא בה".
אין מציאות
בכדי להבין את עומקה של שאלת המציאה ברצוני לצטט את כוהן הניהול המודרני, פיטר דרוקר, שאמר ש"הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד - היא ליצור אותו". בקריאה ראשונה באמת משפט יפה, אך כשחושבים עליו לעומק - נופל לו האסימון אט אט, ואנו נשארים עם תיק כבד של אחריות על חיינו, עתידנו ורגשותינו. ומה לגבי הזוגיות?
בעבר הלא רחוק, פילוסופים ופיזיקאים כאחד (קנט, ניוטון, ועוד) חילקו את העולם לשני חלקים:
א. הדבר כשלעצמו
ב. המתבונן
קרי, מחוצה לי ישנה מציאות אובייקטיבית שעומדת בפני עצמה ואני, כסובייקט, לעולם לא אדע, מה מתרחש בה. היא חיצונית לי.
מים רבים זרמו בנהר הפילוסופיה והמדע מאז, והיום שואלים כך: האם המתבונן, במבטו, משפיע על המציאות? האם יש בכוחה של המחשבה לברוא מציאות?
היום אנו יודעים שהגישה הישנה הרסנית. למה? כי כל זמן שאחשוב שיש משהו אובייקטיבי שמתנהל מחוצה לי - אבחר להישאר קורבן של המציאות. אחשוב שחיי נראים כמו שהם נראים ולי אין שליטה עליהם, זהו "הדבר כשלעצמו", ואיך אוכל לשנותו? אשתי הרי היא האשמה היחידה בהכל. השינוי בחשיבה מתחיל בהבנה שאין מחוצה לנו דבר מלבד מה שבראנו.
אז מה בסופו של דבר, מצא או מוצא?
נדמה לי שהתשובה הפנימית, על דרך הסוד, היא – הבעל מחליט! אין דבר כזה מציאות, כל אחד הרי רואה באותה "מציאות" לכאורה אובייקטיבית, את הריפלקציה של התבניות והתפיסות שלו ולכן, אומר לנו שלמה המלך, שהבין כידוע, הרבה יותר ממני בענייני נשים, שזה בכלל לא משנה מי זו אשתך – היחס שלך אליה הוא זה ההופך אותה מאבן מציקה ומיותרת ליהלום יקר ומשמעותי.
דוגמא: האם הנסיונות ההדדיים של בני הזוג לשנות אחד את השני מצליחות? בדרך כלל לא, נכון? בדרך כלל אני אומר לעצמי שאני מעיר לאשתי בלי סוף כדי לעזור לה. בפועל מתברר שזה רק מרחיק בינינו. אני רואה בה את השלילי שבה, לפעמים אפילו החיובי נעלם ואני נשאר רק עם העין שרואה שחורות. זאת אומרת במקום למצוא את הטוב (ויש טוב. הרבה) אנחנו בשלב מסויים בוחרים להסתכל על הרע עד כדי כך שלא רואים שום דבר אחר. לא יעבור זמן רב עד שתשאל השאלה הפנימית הנ"ל – איך אני יכול לאהוב אישה כזו?
מסקנה מהדוגמא: תמצא בה טוב, תפנה את תשומת לבה אל הטוב שבה ותקבל טוב "מצא אישה מצא טוב", אבל אם תראה בה את הרע – זה מה שיהיה "מר ממות"
סיכום
אז מי זו אשתך? היום היא כיפית, מעניינת, מרגשת, ומה מחר? אחרי הלידות וכובד החיים? ומי זה בעלך? היום הוא מחזר ומשקיע, ומה מחר?
נותן לנו החכם באדם, דווקא ביום חתונתנו טיפ לחיים, טיפ שגורם חיים. גן עדן או גיהנום – תראה בבן הזוג טוב – יתגלה הטוב שבו – תראה רע ומר – יתגלו הצדדים המרים ממוות. הכוח בידיים שלך!
בהצלחה!
הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה