ואהבת לרעך

כולם חושבים שחכמת הקבלה מורכבת מספרים קדושים, המסבירים במילים מיוחדות ובשפה גבוהה את מבנה העולמות וגלגולי הנשמות, את רזי התורה המיועדים ליחידי סגולה בלבד. אבל בתחילת שנות ה-30, כאשר החליט הרב יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם" ע"ש פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, לפנות אל העם כולו, הוא הוציא לאור עיתון.

אך בפנייתו לעם דרך אותו עיתון, במקום לכתוב על סודות הקבלה, עסק "בעל הסולם", בנושאים מוכרים ובנאליים כביכול, שכל ילד מכיר ולומד אותם כבר מגיל צעיר. כמו "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל ערבים זה לזה", "וגר זאב עם כבש" וכו'.

"בעל הסולם" בחר דווקא במאמרים כאלה בכדי להעביר לנו את מהות חוכמת הקבלה ומה תפקיד האדם בעולם, מפני שדווקא הנושאים הללו, שנראים לכאורה ידועים לכל אדם, האמת היא שאף אחד לא מבין אותם, וכולם טועים בפירוש הנכון שלהם, ולכן מתגלגלים שוב ושוב, בלי להגיע לתכליתם, וחיים מדור לדור, מגלגול לגלגול, חיים לא פשוטים.

הנטייה היא לחשוב, שחכמת הקבלה עוסקת בנושאים כבדים, בספרים קדושים, "ספר הזוהר", "תלמוד עשר הספירות" וכו' – אבל חוכמת הקבלה היא שיטה לגילוי הבורא לנברא. ובמאמרים הללו "בעל הסולם" מגלה לנו מהו העיקרון, מהו הבסיס של השיטה. ואם האדם יקלוט מהם את היחס הנכון, הם יהוו נר לרגליו, ועל ידם יוכל לדעת איך לגלות את הקיים בכל יתר ספרי הקבלה, ואיך להשתמש בהם כאמצעי להתקדמות.

המאמר הראשון באותו עיתון נקרא "מתן תורה" והוא נפתח במילים אלו:

"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה"

ואז בעל הסולם מפרק את המשפט לחלקים ופותח בסדרת שאלות, שגורמות לנו להתחיל לפקפק בהבנתנו את המצווה החשובה הזו שנקראת "ואהבת לרעך כמוך"

מה פירוש "כמוך" ? האם האדם מחויב למלא את צרכי רעהו כמו שהוא ממלא את צרכי עצמו ? הרי האדם, עם כל המחויבויות שיש לו, לא מספיק אפילו לממש את רצונותיו עצמו, איך אתה דורש ממנו למלא צרכי הזולת?

מה פירוש "לרעך" ? האם האדם צריך לאהוב את משפחתו וקרוביו ? אולי את בני עירו ? מדינתו ? דתו ? אולי הוא צריך בעצם לאהוב את כל העולם כמו שהוא אוהב את עצמו ?

מה פירוש "ואהבת" ? האם יכול להיות שהתורה מצווה עלינו לאהוב, אהבה היא הרי רגש אישי, פרטי, מיוחד, המתפתח באדם בנסיבות מסוימות, כלפי אנשים מסוימים. איך אפשר להכריח את פלוני לאהוב את אלמוני ?

ואז הוא כותב כך: "אם אין לו אלא כסא אחד ולחברו אין כסא כלל, יוצא פסק ההלכה, שאם הוא יושב עליו ואינו נותנו לחברו הריהו עובר על מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, כי אינו ממלא צרכי חברו כמו שהוא ממלא צרכי עצמו. ואם הוא אינו יושב עליו וגם אינו נותנו לחברו, הרי זו רשעות כמדת סדום, אלא שמחויב ליתנו לחברו לשבת עליו והוא עצמו ישב על הארץ או יעמוד. ומובן מעצמו שכן הדין אמור בכל הצרכים שמצויים לו וחסרים לחברו, ומעתה צא ולמד, האם המצווה הזאת היא בגדר האפשרות לקיימה?"

התיקון

בקבלה לומדים שהנשמה אותה ברא הבורא נקראת "אדם". מבנה שהחומר שלו הוא רצון לקבל. ומטרת אותה בריאה היא להביא את הנברא בהכרתו העצמית, למצב שיהיה דומה לחלוטין לבורא. במה? בכל הרצונות להנות. שכמו שהבורא רוצה להנות לאדם, האדם ישתמש בכל הרצונות שלו להנות ויהנה לבורא. וכך תהיה ביניהם התאמה המביאה לדבקות, שרק על ידה האדם קונה את דרגת הבורא.

בתוך הנשמה הזאת שנקראת "אדם", ישנם 620 רצונות להנות. ולצורך התיקון, לצורך ההתקדמות, הנשמה הזאת נשברה, נעלמה בה הכוונה להשפיע ונשארה הכוונה הטבעית של החומר, של הרצון לקבל, הכוונה להנות לעצמו.

המין האנושי מורכב בעצם מאותם חלקים של הנשמה. בכל אחד ואחד מבני האדם יש חלק ממנה, חלק מהרצון ליהנות בדרגה קטנה מאוד. ובעולם הזה האדם צריך לתקן את החלק שלו. אלא שכתוצאה מהשבירה כל חלק כלול מכל יתר החלקים.
בנפילת "האדם לתוך הרצון לקבל, נאבדה לחלקיו הכוונה להשפיע לבורא. וברגע שהרצונות שלו איבדו את הכוונה היחידה המכוונת לבורא, אזי מיד השתנתה הכוונה: במקום כולם לבורא, כל אחד לתוך עצמו. וכל חלקי ה"אדם", שהיו דבוקים אחד לשני באהבה והשפעה הדדית, הפכו לדבוקים זה לזה על מנת לנצל כל אחד את כל היתר להנאת עצמו.
השינוי הזה, נקרא "שבירת אדם הראשון".

ומה מהות השינוי? במקום כוונה אחת משותפת לבורא, כל אחד קיבל כוונה לעצמו, שהתיקון היחידי עליה נקרא "ואהבת לרעך כמוך". במאמר "מתן תורה" בעל הסולם מסביר, מדוע הויתור הזה של כל אחד על אהבה עצמית, שהכוונה שלו לא מכוונת כלפי עצמו, לתוכו, אלא מכוונת כלפי האחרים, שווה למצב הראשון שבו כולם מכוונים לבורא.
הוא אומר שהשינוי הזה הוא "כלל גדול בתורה". שאם האדם משנה את הכוונה שלו, ובמקום שבכל רגע בחייו ידאג להיטיב לעצמו, הוא מכוון את העבודה שלו, את משימת חייו, להיטיב לזולתו, אז הוא נעשה דומה לבורא. הוא מגיע להשתוות הצורה, וכתוצאה ממנה לדבקות עם הבורא ולקניית דרגתו. היינו, נכנס למצב מושלם ונצחי.

אם כל אדם ואדם ירצה להנות לבורא, כולנו נהיה דומים, תהיה בינינו השתוות הצורה. בדומה למשפחה שנולד בה תינוק. לא חשוב כמה המשפחה גדולה ורחבה, כולה מכוונת לתינוק הזה. ובכך התינוק מאחד את כל המשפחה. למרות שלכולם יש עיסוקים נוספים, העניין בתינוק קושר אותם יחד.

"כמוך" - כלומר, עליו לבדוק שהוא לא עושה רע לשני, בדיוק כמו שהוא בודק כל הזמן שלא מנצלים אותו, שלא לוקחים ממנו, שלא משתמשים בו בניגוד לרצונו.
בכך שהאדם שומר לא לנצל את הזולת, הוא מתקן את עצמו כלפיהם.

"לרעך" - לא חשוב כלפי איזה זולת. כלפי האומה הישראלית כולה או כלפי העולם כולו, כי כלפי אחד או כלפי מיליון זה אותו דבר.

האם אני באמת יכול לדאוג ולאהוב את הזולת כמו שאני אוהב את עצמי ?
האמת היא שאף אחד מאיתנו לא מסוגל לעשות אף פעולה של דאגה לאחרים. ובאמת היציאה מהכלים של עצמי ומילוי האחרים, היא לא בפועל, קרי, איני הולך לחלק לחם וחלב לכל אדם בעולם, הרי סביר להניח שאין זה ביכולתי, אלא המטרה היא שאחיה במגמה הזאת של מילוי הזולת.
בדיוק באותה מידה שאני כל הזמן פונה לעצמי ובודק במה אני עוד יכול למלא את עצמי- כך אפנה לעצמי ואבדוק במה אני עוד יכול למלא את הזולת.

חשוב לציין, שהאדם משתמש בכל הרצונות שלו, ולא מבטל אף אחד מהם. ובודק ומתעמק כמה שאפשר בכל רצון ורצון, עד לעומקו . כדי שמתוך זה יוכל להבין איך להתייחס לזולת. כמו שקודם ניצל את הזולת כדי למלא את עצמו, עכשיו הוא מתחיל לנצל את עצמו כדי למלא את הזולת. התהליך הזה נקרא "ואהבת".

האם זה אפשרי ?
בעל הסולם כותב כך: "כי זהו ודאי גמור, אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצרכי עצמם ואין להם שום עסק בחייהם רק לעמוד על המשמר תמיד שלא יחסר שום צורך לחבריהם, ולא עוד אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה בכל לבבם ונפשם ככל גדרה של המצוה "ואהבת לרעך כמוך", אז ברור בלי שום ספק, שאפס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה לדאוג בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה פנוי לגמרי משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצוה של ואהבת לרעך כמוך, כי איך תפול עליו דאגה על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים עומדים על המשמר הכן בהשגחה עצומה שלא יחסר לו כלום מצרכיו..."

הכותב הינו מרצה בחכמת הקבלה האשלגית