החשש להתבטא בכתיבה מקורו בבית הספר, שם כללי האסור והמותר נוקשים ושיפוטיים. הכללים מאשרים ומחזקים משפטים קצרים, מובנים היטב ודוחים משפטים מתפתלים אסוציאטיביים. הדרישה היא לשפה מנוסחת היטב, מדויקת - למשפטים ללא התלהבות, מעורטלי תשוקה ולהשמטת פרטים לא רלבנטיים. החינוך הוא לספקנות, ביקורתיות ובעיקר ביקורת עצמית שהופכת מהר מאוד לסירוס עצמי.
התוצאה – הילד שהפך אדם בוגר הופך לכותב זהיר מאוד וניגש בזהירות רבה אל מלאכת הכתיבה. הוא רוצה לעשות את זה 'נכון', להישמע חכם, ראוי. האדם יכתוב רק במידה שיש לו כשרון, רק אם יש לו כוונה שיהיה תוצר שיכול להיות ספר, ספור, מאמר, עבודה, תכנים או טפסים. ההצדקה לכתיבה מתקיימת רק כאשר היא מתפרסמת או נחשבת על-ידי אחרים. כאשר אין את הצדקת הכישרון או התוצר - המשימה של לשים מילים על הדף הופכת להיות מאיימת, מסכנת ומפחידה.
הכתיבה בה אני דנה היא כתיבה אוטומטית, כתיבה שאין בה כללים, שאין בה מותר ואסור, שאין בה נכון ולא נכון. כתיבה משוחררת משיקולי אסתטיקה ושיפוטיות. כתיבה נטולת ביקורת. ההנחה היא שכתיבה המתבטאת בהנחת העט על הדף בעקבות גירוי כל-שהוא, מביאה את הכותב למקומות רגשיים, פחות מודעים, ומאפשרת לו להוציאם באמצעות כתיבה. ההוצאה לאור של החמרים, הופכת אותם לידע ואת הידע מנוף להתפתחות ושינוי.
תהליך הכתיבה עצמו הוא החשוב, "האמת שזורמת דרך הזרוע המתנועעת על הדף" (בולטון 1999), או האצבעות על הקלידים. כתיבה שמחברת את האדם אל עצמו אל מטרותיו. החומרים שיעלו על הכתב יכולים להיות קשים ומצערים, אבל נכונים לאותו רגע. אופן הכתיבה הוא זרימת העט על פני הדף ללא עצירה לחשיבה ותכנון. החשיבה מעכבת זרימה. כתיבה כזו מעלה רגעים של שמחה, הצלחה וסיפוק, אבל גם רגעים של כאב, צער, טעות וכישלון, שלעיתים רוצים לשכוח. הכתיבה מעלה זיכרונות אינטימיים וסודות ומשמשת להם אפיק ניקוז ואפשרות של שחרור. זוהי כתיבה מרפאה, מסע פנימי דרך כתיבה, אשר עובר דרך סבל וכאב, שכן הנחת הריפוי היא, שהתנאי לשינוי הוא ההסכמה לגעת בכאב, ובמקרה שלנו - לכתוב אותו.
הכתיבה עשויה לתת כוח. הכותב יכול ליצור כל מה שהוא רוצה ללא גבולות, כל תשוקות הלב, למלא פנטזיות לא ממומשות, למתוח את גבולות האפשרי והלא אפשרי. בכתיבה הכול אפשרי. יש בכתיבה כדי להוות מחויבות, כתב התחיבות של הכותב עם עצמו, להרחבת המרחב שבו הוא נע בתוך חייו.
התנאי לכך שחומרים רגשיים אלו יעלו, הוא מוכנות האדם לפגוש עם עצמו. דרך כתיבה עשוי הכותב להיכנס לתכנים שלא העז לבטא בדיבור מול אדם אחר. כאן הוא לבדו מול הדף, במפגש עם עצמו.
בנוסף, הכתיבה נשארת על הדף, דבר הנותן הזדמנות לחזור אליה מאוחר יותר, בעוד דיבור ומחשבות תלויים בזיכרון. כתיבה עשויה לאפשר בהירות לכותב, בעוד הדיבור והמחשבות מסתובבים פעמים רבות במעגלים אין סופיים. הזיכרונות והחוויות שלנו נבראים על ידי השפה. מציאת המילים מגדילה את ההבנה, הפעולה עצמה היא בעלת איכויות של ריפוי. הכתיבה זמינה כל הזמן, והופכת להיות המצלמה הפנימית והחיצונית כעין יומן אישי או מאמן צמוד – יש למי לספר.
כאשר אני מלמדת אימון זוגי, אני מבקשת מהמאמנים לתת לזוגות שמגיעים אליהם משימות כתיבה זה לזו, בעיקר כאשר ההקשבה לדיבור ירדה מאוד מפני השחיקה, העייפות והתסכול. הכתיבה שמגיעה לחדר האימון מקבלת הקשבה חדשה, בעלת משמעות מרגשת ומשחררת.
אעלה דוגמאות לשלושה נושאים שניתן לקדם באמצעות משימות כתיבה.
בכל המשימות הוראות הכתיבה הן:
1. מדיטציה – הדליקו נרות, שבו במשך 10 דקות בעיניים עצומות, אפשר עם מוזיקה ברקע.
2. כתבו כתיבה אוטומטית במשך 10 דקות, כשהעט זורם על הדף, כמעט מבלי להניח את היד למנוחה. אין נכון או לא נכון. אם נתקעתם, חיזרו על המילה האחרונה או הרעיון האחרון,, עד שתצאו מהתקיעות.
לאתר החוויה הדיאלוגית
לדף הפייסבוק של החוויה הדיאלוגית