הסדרי ראיה והדין בנושא ילדים חטופים

החוק על פי דיני משפחה לגבי ילדים חטופים, הינו שאם קיים חשש לחטיפת קטין שהרי חובה להורות על החזרתו המיידית  אלא אם עולה שאחד ההורים חושד כי בעקבות גירושין או אי הסכמה בכל הקשור להחלטת הסכם גירושין בעניין הסדרי ראיה יש מצב קיצוני שעלול להתרחש בעקבות החזרת הילד למשמורן המקורי.

תובע שלא אזרח מדינה למשל יכול לתבוע אזרחית ישראלית אם הנישואין התרחשו במדינה אחרת שהרי לא תוכל זאת לדרוש את המשמורת במדינה אחרת אלא היכן שהתקיימו הנישואין בפועל.

למרות כך ולמרות הסכם גירושין שנחתם ונערך גם בנוגע לעניין משמורת ועניין הסדרי ראייה אם תנסה האם או האב לחטוף את הילד למדינה אחרת שהרי יורו לה להחזירו במיידית לידי המקום שהייה שאותו קבע בית המשפט בפועל.

דהיינו מקום מגוריו של הקטין ואין כל יכולת להעבירו ללא רשות של בית משפט למקום האחר או ללא ערעור חוזר של הפסיקה הקודמת גם כדי לא לצור זילות בבית המשפט. הראיות אמורות להיות מוצקות וחזקות וצריכה להיות סיבה מוצדקת לשינוי עבור הילד.

בית המשפט לענייני משפחה בודק את התיק בפועל ויש מצבים שהתיק חוזר מבית המשפט המחוזי לאחר ערעור על מנת לבצע בדיקה חוזרת כדי לפסול חשש חמור שהחזרת הילד למשמורן המקורי תחשוף אותו לנזק פיסי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד במצב בלתי נסבל בדרך כזו או אחרת שהרי בית המשפט רואה לעיניו בדבר הראשון קודם כל את טובת הילד בלבד ואין זה מעניין אותו יחסיהם של ההורים או טיב היחסים בעבר או בהווה ושוב רק טובת הילד לנגד עיניהם. 

ב-25 למאי 1991 נחקק בישראל החוק שמיישם את אמנת האג העוסקת בחטיפת ילדים במשפט בישראל, החוק גרם לשינוי מהותי בדין ובנוהג שעוסק בחטיפת ילדים בישראל. גם לפני קבלת האמנה חטפו ילדים ונדונו עניינים כאלה בפני בית המשפט לענייני משפחה  אך ראשית, הבירור היה או בביה"ד הרבני או בבית-המשפט המחוזי, בהתאם לחוק הכשרות המשפטית והפניותיו למשפט הפרטי ושנית, גם בבג"ץ, הסעד הנ"ל נחשב תרופת חירום ולא נועד להתייחס לשאלת המשמורת לגופה. בשאלה זו הופנו הצדדים לערכאה המוסמכת, אולם האמנה והחוק שינו מצב זה.