לשבור את קשר השתיקה הזה

לשבור את קשר השתיקה הזה

מאת: סיון סניור, מורה ליוגה ולפילאטיס ומטפלת הוליסטית

www.sivansenior.com

בטלפון, הוא נשמע מאוד ממהר.

מאלה שהכי דחוף להם בעולם לבוא כבר לקליניקה.

הכסף לא עניין אותו והוא בחר מיד את זמן הטיפול הארוך ביותר שאני מוכנה לתת.

כשניסיתי לברר איתו לאיזה טיפול אנחנו מתכוונים, כד שאוכל להכין את החדר בהתאם,

הוא רק אמר לי :" תעשי כבר משהו, אני סומך עלייך".

שתבינו, הוא אף פעם לא היה אצלי. חבר המליץ לו וזהו, בעצם.

"אז באיזה טיפול אתה  מעוניין?"

-"לא משנה לי. רק שחרור שרירים פשוט".

מאלה אני הכי "נזהרת" - כי לפעמים הם מכילים  תופעות גופנפש מורכבות.

כל ההכחשה הזאת, מה כבר יכול לצאת ממנה?

עמד בדלת, גבוה, נראה כבן 45.

שיער מקליש באזור המצח, מבנה גוף ממוצע ומבט מוטרד.

לפי הטופס שהוא מילא, התברר שהוא בסך הכול בן 33.

אנשים שנראים הרבה מכפי גילם סובלים לעתים מהכליות -

זה גורם להם להיראות הרבה יותר מבוגרים וגם מנמיך את רמת האנרגיה הבסיסית שמיוצרת בגוף.

כשהתקרבתי, כדי לתת לו כוס מים, אותה הוא דחה,

ראיתי שהוא לא מישיר מבט.

הוא הקפיד להסתכל באלכסון הצידה, ולמטה, אל הרצפה.

יש לי כמה לקוחות חרדים (מקסימים!!!) שלא מסתכלים לי בעיניים,

אז אפשר להגיד שאני דיי רגילה.

עבורי לתת כוס מים לאדם שנכנס אליי, זו גם הזדמנות להיכנס בעדינות למרחב הפרטי שלו או שלה ולראות איך זה משפיע על הגוף האנרגטי. שלהם ושלי.

ופעולת ההתקרבות,

הרבה פעמים נושאת בחובה הרבה מידע על האדם שמולי.

מה אני אעשה? קשה לי "לסגור את האנטנות" שלי ולהתחיל לעבוד רק בתוך הקליניקה.....

אז התקרבתי. והשתמשתי בכל החושים שיש לי.  והרחתי.

קשר השתיקה הנורא שקיים סביב ריח פה או ריח גוף של אנשים, מונע מהם לדעת על זה ולשנות את זה.

אני,  "סובלת בשקט" בפגישה הראשונה,

ואם יש המשך לטיפול - אני אגיד.

בתוך סביבה טיפולית תומכת,

אפשר להגיד הרבה דברים, והאדם שנמצא שם, הוא כבר במצב של מוכנות לשמוע.

נכנסנו לחדר.

-"אז מה עושים?", שאלתי.
-"מה שאת רוצה".

-"האם זה הגוף שלי, או שלך?"

- "לא אכפת לי, מה שתעשי יהיה טוב".

ואני חושבת לעצמי:

...בטח שזה יהיה טוב, אלו הידיים הנהדרות שלי, אבל מה אנחנו נעשה עם ריח הפה שלך?!"

...וחוץ מחישובים איך להשאיר הרבה פחות זמן לאזור הפנים-ראש-קרקפת-צוואר,

צריך לחשוב גם על איך לעזאזל אומרים את זה עם מינימום פגיעה?

מקרוב גם ראיתי שי לו עוויתות בפנים - "טיקים" בשפת העם.

והוא היה מקולח.

ומסריח מזיעה כאילו אין מחר.

המטופלת שהגיעה  אחריו  לשיעור יוגה פרטי, פתחה את החלון עוד לפני שהשיעור התחיל. ועכשיו חורף. והיא אחת שתמיד קר לה. ויש לי חדר ממש גדול. תחשבו עד כמה הריח ממנו היה חזק! ..

טוב, הזכרתי לעצמי, לפני שנעשית למטפלת הוליסטית, מזה תמיד פחדת.

לא מהסוטים ולא מהדפוקים.

פחדת מהדברים המגעילים.

פחדתי מפצעים ושערות, מיבלות, מעיוותים,

מכתמים מפחידים בעור והכי הכי פחדתי - מריחות.

יש לי רגישות מאוד גבוהה לריחות.

אני מזהה בעיות במעי לפי זה. אני מאבחנת לפי זה. אני יודעת אם בן הזוג שלי רעב לפי זה. ואם לא, אני יודעת מה הוא אכל לצהריים.

ואוי ואבוי לו אם זה הכיל בצל או שום טריים. אבל זה כבר קשור לנושא אחר.

לפי ריח אני יודעת המון. וריח זה החוש שהכי משקף לי. והכי חזק עבורי.

הרבה אנשים, משנים את הריח שלהם במהלך הטיפול.

הם דווקא באו סבבה, ואז, עקב הניקוי מהרעלנים, הם מתחילים "להבאיש"...

ואם הם באו רעבים, זה בכלל עלול להיות קשה.

גם אני, כשאני הולכת לעיסוי , אני משתדלת לא לבוא מורעבת. כדי שהמטפלת שלי תישאר בחיים.

אני אוהבת אותה.

עצם הניקוי המרחש במהלך טיפול, משנה את הריח של הגוף, מפריש חומרים מהעור, והריח משתנה . מה לעשות.

ועדיין, אם זה ריח בריא, ריח של חיוניות, גם במצב הכי מורעב - האדם יריח טוב. גם אחריי האימון הפיזי הכי קשה, הוא עוד יריח סביר.

..אני זוכרת שכשהייתי הולכת לשיעורי יוגה אצל סיגל, המורה שלי, הייתי ממש נמשכת לריח שלה מהפה. זה היה קטע מטורף. הריח שלה מהפה והריח שלה מהגוף היה כזה מתוק והקרין כזו בריאות, שפשוט התענגתי על זה..

ויש לי גם תלמידות ליוגה כאלו, ותלמידים. שהם דבש.

ואני פשוט נהנית שהם נושמים עליי..שרק ינשמו עוד ועוד, המתוקים האלו...

אני חוזרת כאן לקשר השתיקה. כי זה הכי קשה. הכי קשה להיות זה שאומר למישהו שהוא לא מריח טוב מאיפה שהוא.

אבל תחשבו לרגע, אם זה עדיין מריח ככה, כנראה שאף-אחד לא אמר לאותו אדם.

לא אמרו להם והם לא יודעים. מסריחים שלא באשמתם...

אם יש בן-זוג בסיפור- ניחא. כנראה זה בן-זוג שסובל בשקט. או תתרן. תכל'ס, עדיף לו ככה.

...אך אם המטופל שלנו חי בגפו, איזה סיכוי יש לו למצוא פרטנרית נורמאלית עם הריח שלו?? גם ככה זה קשה למצוא אחת שתתאים לך ושתאהבו ושתצליחו לשרוד ביחד את כל הבלבול האינסופי הזה שהוא מנת חלקנו בתור בני אדם..

אז את הכול אפשר להגיד. אם רק אומרים את זה יפה ובעדינות.

פעם, היה אצל סיגל בשיעור בחור מקסים שנורא רציתי.

רק מה? הפריע לי בו רק דבר אחד (מזלו - אם היינו נהיים זוג, בטח היו מפריעים לי בו עוד דברים..).

ומה הפריע לי בו?

שלמרות שהוא נראה גברי ושרמנטי והכול, היה  לו ממש קול ציפציף. כמו של ילדה.

וזה היה מבאס.

סיפרתי על זה לסיגל, והיא, בצורה הכי מקסימה בעולם, העבירה משהו בסוף השיעור שהיא קראה לו "תרגיל לצ'קרות" (מורות ליוגה תמיד קוראות ככה לדברים שהן רוצות לעשות. זה מרגיש יותר גבוה רוחנית לתלמידים J).

בתרגיל,

עבדנו על הגרון והקול, והיינו צריכים לשיר את הטון המדויק של הצ'קרה.

כמובן שלמיסטר ציפציף (שם שהמצאתי עכשיו, נשבעת שלא קראתי לו ככה), הייתה בעיה לשיר את הצלילים הנמוכים של הצ'קרות הראשונות.

אז סיגל עבדה איתו קצת, בזמן שאף אחד לא חשד אפילו, שהיא "מכינה" אותו להיות נפלא עבורי..ובתוך חמש דקות, היא הוציאה ממנו תוצאה מדהימה.

בשיא העדינות, היא הסבירה לנו על טונים שונים ועל איך הם קשורים לאנרגיות שונות, וככה היא הביאה אותו לטון שהוא בעצם יותר נכון עבורו - טון גברי.

היא הסבירה לי אחר-כך, בנפרד משאר הקבוצה, שטון גבוה מדיי לגבר או נמוך מידיי לאישה, מעיד  על חוסר איזון מסוים.

זה ליקוי, שהאדם הרבה פעמים בכלל לא מודע אליו. וכמו כל ליקויי - ניתן לטפל בו.

הרי הפקת קול היא מאוד "תלוית תרבות".

ישנן תרבויות בהן נהוג, למשל, שלנשים יהיה טון הרבה יותר גבוה ממה שנהוג אצלנו, בארץ ישראל. כלומר: הן לא נולדות ככה.

הן פשוט מחקות את האם, או כל אישה אחרת שנמצאת בסביבתן, והן לומדות איך להגביה את הטון הטבעי בכמה טונים!

אותו הדבר, הבחור שלנו, מהשיעור של סיגל.

הוא לא שמע את עצמו אף פעם. הוא לא ידע שהוא נשמע ככה. והוא לא חלם עד כמה הוא יכול להישמע  יותר גברי, יותר רגוע ויותר בטוח בעצמו.

פעם, כבר הפסדתי ככה מטופל.

אמרתי לו שיש לו ריח פה והוא מעולם לא חזר.

אבל היו לו גם בעיות אחרות איתי. גבולות, לדוגמא.

כך ששמחתי שהוא לא חזר.

ואילו עם זה, דווקא רציתי שהוא יחזור.

יש לו פוטנציאל להשתנות. לפניו עוד המון שנים יפות.

הקטע עם כל האנשים שמריחים זוועה, זה שהם לא מודעים לזה בגרוש.

כשכבר כן אמרתי למטופל שהוא לא יכול לבוא לטיפול כשהוא מריח מזיעה, כי אני מתה, ובטח גם אחרים מתים בסביבתו, הוא שינה את זה במיידי.

מאז הוא מריח סבבה. הוא פשוט לא ידע. והוא ילד. בן 22. ומקסים.

טוב ש"תפסתי" אותו בכזה גיל. וחוץ מזה, ריח זה לא סתם. לא סתם יש אנשים עם ריחות כאלו ואחרים (= מדובר בריחות שהם על הסקאלה של "נורמאלי").

ריח הוא סמן התאמה למציאת בן זוג שיתאים לנו אבולוציונית, למשל.

וריח רע מהפה, על פי לואיז היי (סופרת נהדרת),

משקף מחשבות מרעילות.

כלומר, הריח חושף את ההיגד הפנימי.

אני יודעת שיש ריח לכעס. ולתשוקה. ולרעב. ולעצבים.

והכי אני אוהבת בעולם, את הריח המסריח שיש לחתול שלי מהפה.

אבל זה גם לא קשור. או שכן. כי גם המסריח שלו מהפה, יכול תמיד להיות אותו המסריח.

כשמשתנה לו המסריח שלו, אני מייד יכולה לדעת שהיום הוא אכל אצל אחת השכנות ומה הוא אכל. וזה חשוב. כי ריח מעיד על בריאות.

גם לנו, כמטפלים, חשוב להיות שבעים בטיפול, ולא מלאים מידיי.

אם אנו מטפלים מספר שעות ברצף, כדאי לאכול לפני,

ובין הטיפולים לנשנש איזה תפוח או קשקוש, ולשתות מים במהלך הטיפולים.

וגם - וזה מאוד משמעותי -  לא לנשוף על המטופלים שלנו כשאנו עובדים באזור הפנים.

זו לא אשמתם שעוד לא הגענו להארה J

* המאמר נועד לספק אינפורמציה בלבד ואינו בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה.