הן האיחוד האירופי והן מדינות רבות בעולם כמו ארה"ב, קנדה, יפן, דרום קוריאה וטייוואן, פועלים למען ניהול הפסולת האלקטרונית בתחומם.
האיחוד האירופי, שבו חברות 25 מדינות, מוביל בחקיקה, התומכת באופן מלא באחריות יצרן. הרעיון נוסד בגרמניה בשנת 1991, והולנד היתה המדינה הראשונה באירופה לאמץ וליישם חקיקה מלאה של החזרת מוצר משומש. החקיקה כללה מרכזי איסוף ומפעלי פירוק מוצרים בסוף דרכם. בשיטה ההולנדית ישנו תיגמול להפחתת משקל, לאריכות חיי מוצר, ולקלות מוגדלת בפירוקו. כל אלה מובילים למיסוי מופחת על היצרן ((Nnorom I.C. 2008.
האיחוד האירופי חוקק שתי דירקטיבות בנושא, המהוות סמן ימני בתחום:
דירקטיבת WEEE – Waste from Electric & Electronic Equipment (Directive 2002/96/EC), העוסקת בטיפול בפסולת של ציוד חשמלי ואלקטרוני ונכנסה לתוקף ב- 13 באוגוסט 2005 (משרד התמ"ת 2005).
הוראות החקיקה מטילות על יצרן של ציוד חשמלי ואלקטרוני את האחריות לטיפול במוצר גם בסוף חייו, ע"י מימון כל שלבי הטיפול בפסולת מהמוצר. כל יצרן יכול למלא אחר דרישות החקיקה באופן עצמאי או באופן קולקטיבי, ע"י התקשרות לספקי שירות בתחום. זוהי חקיקת מסגרת, שמגדירה קווים כלליים ודרישות מינימום. היישום וההטמעה בכל מדינה באירופה יכולים להיות שונים (משרד התמ"ת 2005).
במסגרת החקיקה, מחויבים יצרנים / יבואנים לסמן באופן ברור את מוצריהם על מנת לידע צרכנים להפריד פסולת אלקטרונית מהפסולת הביתית. היצרנים מחויבים לספק לצרכנים אתרי איסוף לפסולת האלקטרונית, ללא גביית תשלום. כל הוצאות הטיפול במוצר בסוף חייו, אם ע"י מיחזור, שימוש חוזר או הטמנה, מוטלות על היצרן בלבד. חקיקה זו בעצם מעלה את המודעות אצל יצרנים לגבי השלכותיו הסביבתיות של מוצר אלקטרוני בסוף חייו, ומכוונת את היצרנים לבצע שינויים בתיכנון המוצרים, כך שמיחזורם יהיה אפקטיבי וכלכלי (משרד התמ"ת 2005).
הדירקטיבה גם מציבה יעדי מיחזור גבוהים – בין 59% ל- 75% (לפי משקל), כתלות בסוג המוצר, כדי לדרבן את היצרנים לתהליכי ייצור מוכווני מיחזור בסוף חיי המוצר.
הישג משמעותי של החקיקה באירופה, שהושפע מלחץ כבד של יצרנים מובילים בשוק האלקטרוניקה, הינו טיפול אינדיווידואלי במוצרים, קרי, לכל יצרן אחריות לטיפול במוצריו הוא בלבד בסוף מחזור החיים של המוצר. הסיבה להגדרה זו בחקיקה נובעת מהרצון ליצור שוק מיחזור תחרותי, כך שיצרנים שישקיעו בשינוי תיכנון מוצריהם, ירוויחו את ההשקעה בשלב המיחזור (McKerlie K. 2005). בפועל, מטרה זו לא הושגה: היצרנים משתמשים בקבלני משנה לאיסוף ולמיחזור מוצריהם כך שהם אינם רואים את המוצרים בסוף חייהם ולא נוצר מניע כלכלי כדי שישקיעו בתכנון "סביבתי" של המוצרים. בהערת אגב נאמר, כי יצירת אחידות בתכנון וברכיבי הייצור אצל כל או לפחות רוב היצרנים, היתה אמורה להביא להפחתה ניכרת בעלויות המיחזור, אך אלמנטים תחרותיים בין היצרנים יוצרים קושי ביישומה.
דירקטיבת RoHS – Restriction of Hazardous Substances (Directive 2002/95/EE),המגבילה את השימוש בחומרים מסוכנים בציוד חשמלי ואלקטרוני ונכנסה לתוקף ב- 1 ביולי 2006.
זוהי חקיקה משלימה ל- WEEE ומטילה מגבלות על שימוש בחומרים מסוכנים בייצור ציוד חשמלי ואלקטרוני. דירקטיבה זו אוסרת את השימוש ב-6 חומרים המוגדרים כמסוכנים: קדמיום, כספית, עופרת, כרום שש ערכי ושני מעכבי בעירה ברומיים (משרד התמ"ת 2005).
בעולם קיימות חקיקות שונות העוסקות בטיפול בפסולת אלקטרונית, רובן מהוות צורות יישום ברמה כזו או אחרת של אחריות יצרן.
המאמר נכתב בידי יוסי שמחון ורונית קסטרו זיידנובר.
רגב אליה, מנהל פרויקטים, צוות אי גרין ישראל ( E Green).