בבואנו לדון בסוגית הביקורת השיפוטית והפעלתה יש לבחון בתחילה את התפתחות הביקורת השיפוטית בעולם ובישראל ולהבין את בסיס התובנה של הביקורת השיפוטית בהתייחס לתקופה של לפני ואחרי חוקי היסוד תחת ההבחנה כי בישראל אין חוקה.
רעיון הביקורת השיפוטית הגיעה לקידמת הבמה בדיון הציבורי לאחר מלחמת העולם השנייה.זהו אמצעי שניתפס אז כאחד הלקחים מעליית הנאציזם וכאחת הדרכים למניעת הישנותם של מקרים שכאלו עת משטרים טוטליטאריים שלטו בעולם וניצלו את החוקים הבעייתיים לשליטה במדינותיהם ובחלק מהעולם.
בבסיס החשיבה של הביקורת השיפוטית עומדת הקנית הסמכות לרשות השופטת אם באופן פורמאלי ואם ללא כל זאת על מנת לייצר מנגנון לשימור הנורמות החוקתיות במדינה ולהבטחת חוקתיות ההחלטות של הרשות המחוקקת.מנגד רובם של המתנגדים לעצם הרעיון של הביקורת השיפוטית גורסים כי עצם הביקורת השיפוטית על ידי הרשות השופטת פוגעת בריבונות של הגוף המחוקק (במקרה של מדינת ישראל-הכנסת)דבר המהווה פגיעה בסיסית ברעיון הדמוקרטי ומכאן שמהווה פגיעה מהותית ברצון העם הבוחר בדרך דמוקראטית את נבחריו ומבטל למעשה את רצון העם ונבחריו.בטעוני המצדדים בביקורת השיפוטית עומד המסר כי ביטול חוק בהיותו מנוגד לחוקה מהווה למעשה את רצונו האמיתי של העם כפי שבא לידי ביטוי בעת כינונה של האמנה החברית היינו החוקה ובמדינות שאין חוקה אזי הביטוי לכך הינו חוקי היסוד.
כשבוחנים את המצב בעולם בסוגית הביקורת השיפוטית מבחינים בשתי גישות .הגישה הריכוזית והגישה הדיפוזית.הגישה הריכוזית מסמיכה למעשה גוף אחד לבצע ביקורת שיפוטית היינו בית משפט עליון או בית משפט חוקתי כערכאה נפרדת (דוגמת בג"ץ).הרציונאל שביסוד השיטה הוא עליונות החוקה ולכן "מעמידים" גוף אחד המוסמך להפעיל ביקורת שיפוטית .מנגד השיטה הדיפוזית מאפשרת ביקורת על ידי גופים שיפוטיים בלבד והיא מאפשרת ביקורת בכל ערכאה מהערכאה הגבוהה ביותר ועד לנמוכה ביותר.
בישראל עלתה שאלת הביקורת השיפוטית משחר הקמת המדינה וכבר בשנותיה הראשונות עלו שאלות קשות בסוגית הביקורת השיפוטית (קול העם) במקביל לניסיונות רבים לחוקק חוקה.כבר במועצת המדינה הזמנית הובאו לדיון ונכללו התייחסויות מפורשות לערכאה שתהא סמכות לדון בחוקתיות חוקי הכנסת ואף הוזכרו בוועדת הררי שכתוצאה ממנה הובאו חששות רבים בכנסת מעצם הביקורת השיפוטית שלא היתה מפותחת כמו היום.
המושג "הכל שפיט" שאותו הגדיר השופט ברק ברבות השנים לא היה נהיר ובפותח בתחילת דרכה של המדינה ובהתחשב במבנה החברה הישראלית מבנה רשויותיה והמאפיינים הייחודיים של התרבות הפוליטית בישראל התפתחה מגמה זו עם השנים עד אשר הוגדרה הלכה למעשה על ידי בג"ץ הגם שגם כיום נימצא לה מתנגדים רבים בציבור ובקרב חברי הרשות המחוקקת.
מכלל האמור לעיל ניתן לראות כי הדילמה הבסיסית הנמצאת בבסיס הביקורת השיפוטית הינה סוגית האיזון שבין רצון העם בבוחרו את נבחריו על מנת שיישמו את מצע החשיבה הפוליטית תרבותית וחברתית שלהם מחד לבין ההגנה שצריכה להינתן ליתרת העם ע"י מתן האפשרות לרשות השיפוטית לבקר ואף לבטל חוקים שאינם חוקתיים .לא בכדי המדובר בביקורת שיפוטית ולא בחוק / חוק יסוד המגדיר חד ערכית את זכותה של הרשות השופטת לבטל חוקים אלא המדובר בהתפתחות דרך הפסיקה למול המציאות הפוליטית החברתית והתרבותית הקיימת במדינה.