איך לעשות מדיטציה, מהם הכלים? המדיטציה שאנו עושים אינה משהו שצריך לעשות. זה לתת זמן לעצמנו ולגוף שלנו בתנוחה מסוימת שמרגישים בה את היציבות, והיא מאפשרת לנו לקבל ברגע המיידי את כל מה שעולה. זה כאילו שאנו משאירים את עצמנו באופן סיסטמי במצב שאלה. שאלה על עצם החיים שלנו, באינטימיות מוחלטת. פתאום , אנו נותנים להופיע למה ששוכן בתוכנו. אנו רואים את מה שאנו מעמיסים על עצמנו. לכן בהתחלה זה מצב קשה , לפעמים אף קשה מאוד כשיש בנו הרבה רעש, חוסר שקט מחיי היומיום. אם אנו בעלי תפקיד או אחריות מסוימת שעוטפים אותנו כל הזמן, שיש לנו תחושה שאנו "עצם" שאומנם ממלא את התפקיד שלנו אבל לא איזה "אני". אנו עוצרים את העשייה שלנו רק כדי ללכת לישון. אין לנו זמן לחשוב על היום שהיה לנו- אנו נרדמים מייד. אנו עוברים לפזה אחרת של הכרה שונה מזו שהייתה במשך היום. כשאנו ישנים אנו עוזבים את הצד הרגשי אך לא עוזבים את הצורך בתפקוד. ואז מגיעים החלומות המאפשרים לנו ללמוד צד אחר שלנו- שאלות, תשוקות, דרך החלום. במדיטציה למרות שאנו ערים, אנו אוספים בשקט. במצב הזה של קבלה כשהגוף שלנו בחוסר תנועה, כל מה שעובר דרכנו, שבא דרך הפנימיות שלנו- התחושה הגופנית, התפיסה המאורגנת, הדימויים, התמונות וכל מה שמארגן מסביב לדימויים ולתחושות האלו. ואנו מחליטים לעשות הכרה עם עצמנו עכשיו. כי אנו לא מכירים עם עצמנו, אנו חיים עם רעיון על עצמנו- אבל זה רק רעיון זה לא אנחנו באמת. הדרך להכיר את עצמך עוברת דרך הקשבה עמוקה ,כנה למה שנמצא בתוכנו- אבל זה לא אנחנו. דרך הדברים שמעמיסים עלינו, המחשבות, הדברים הפחות נעימים מתחילים לראות משהו שנעשה בפנים. ובתוך ההקשבה מופיע משהו שהוא יותר לא בספק. את לא צריכה לשאול מישהו עם זה אמיתי ונכון או לא נכון- זה מופיע בתוכך ואת מכירה בו בביטחון. לא חשוב מה הצורה אם היא כבדה ומביאה סבל או פנטסיה הנמצאת בתוכך ברגע זה- את מקשיבה לכיוון של מה שתומך בך, אבל לא כרעיון של מחשבה מסוימת אלא כעובדה מיידית הנתמכת על ידי התנועה של הנשימה. זה מצב כל כך רדיקאלי, קיצוני שבודאי אפשר להיעזר בשיטות שונות (מנטרה ,מודרה) אבל ברגע מסוים האדם צריך להחליט להיות פה, להקשיב לחיים שלו. שהוא נותן לעבור לכל צורה, לכל דבר אבל לא נעצר על כלום. זוהי החלטה קיצונית שקשורה לעצם הקיום שלנו. המדיטציה האמיתית היא בעצם ההחלטה הברורה להיות מוכן לשים את עצמך מול הקיר. במסורת של הצ'אן הנזיר בודידרמה בא ברגל לסין ללמד מדמייקה – דרך האמצע, בודהיזם. לפני כן הוא שם עצמו 9 שנים מול הקיר. 9 זן השלמה של הטוטאליות. זוהי הפתיחות של האחדות 3X3. והקיר זה המפגש עם האבסורד. זה לדעת כשאנו מקשיבים לעצמנו אנו קודם כל מקשיבים לחוסר ההתאמה. כשאנו מקשיבים והדברים נראים מתואמים ומסודרים זה סימן שאנו לא מקשיבים באמת עד לשורש. לרגע מסוים זו חידה. העובדה שאנו נמצאים כאן ועכשיו, זוהי חידה גדולה, שום דבר לא בטוח בזה. וכל הגיבוב של המילים ושל היידע, זה הכל רק בורות מנומקת. כל זה נחוץ לנו כדי לפעול, אבל זה לא מה שעושה את החשבון ואנו יודעים את זה. מכיוון שאנו כל הזמן בחיפוש של משהו אחר, אנו תמיד לא מרוצים ממה שיש לנו כרגע, החסך הזה אומר משהו, וזה לא תלוי כמו שאנו חושבים בדרך כלל, בנסיבות חיצוניות. מפני שהדרך שבה אנו רואים את הנסיבות החיצוניות באה מתוך החוסר הפנימי שבתוכנו. צריך אומץ לב כדי לפגוש את החוסר הזה ! ואפשר לראות אותו כאן במקום בו אני חי.
הגוף שלנו הוא מאגר נפלא של כל מה שצברנו, למדנו, ההגנות שלנו. ממה אני רוצה להתגונן- מהחוסר ומהסבל. אבל אנו אף פעם לא מגיעים לזה. כשאת מחליטה להקשיב עכשיו – כמה שזה יהיה קשה מה שאת עוברת, את מתחילה לתקן את החוסר הזה. את כבר לא הקבצנית, "האומנית של החוסר". הייתי אומר, בהתחלה זה קשה להאמין עד כמה החיים שלנו מכוונים בצורה שונה. אין שום דבר שמזמין אותנו להכיר מתוך הכרה מבלי לעשות כלום, אלא אם כן נקשיב בתוכנו איך זה לא מפסיק להיעשות, להקשיב איך אנו עשויים, בנויים.
בצרפתית "איך אנו במלכודת", איך אנו חוזרים בצורה אובססיבית ואנו שואלים מתוך אותו חוסר. צריך יום אחד להחזיר את כל האירועים שקורים למקור שיוצר אותם. וזה רק יכול ובוא מההחלטה לשבת, להיות זקופים בין השמיים והארץ ולפתוח את המרחב שבתוכנו. ואז אחרי זמן רב – ובמערב מפחדים מזה כי כולם פועלים כל הזמן כדי לשכוח את החוסר. יש לנו את הרושם שאנו יצירתיים מפני שאנו עושים, בונים דברים. אך בכל מה שאנו יוצרים אנו מעבירים ומייצרים את החוסר. צריך לעצור את התעשייה הזו, צריך להרפות זו הייתה המשמעות של המודרה מהבוקר –להחזיק באדמה, להחזיר את הנשק –להפסיק לעשות, זה האושר, השמחה והאהבה שבונים אותנו. אנחנו יכולים בעיקר להקשיב. להקשיב למקור שהוא ההשראה שלנו. זה מה שהקדמונים קראו לשקוע לתוך השורש העמוק. אך הכניסה הזו לא ניתנת לרוב האנשים. אנו בד"כ פוגשים את המחסומים, המעצורים שצברנו בתוכנו. שום דבר ששקע בתוכנו לא יהיה רע אם אנו מקשיבים לו ובוחנים אותו. ההקשבה לשגיאה, לדרך העשייה זו הדרך לחזור למקור. כשאנו לוקחים את העשייה הזו כ"אמיתית" שם אנו מרעילים את עצמנו. כשאנו מקשיבים ,אנו מקשיבים למה שנעשה –אנו לא מפסיקים לעשות. אם אנו בכ"ז עושים כל מיני דברים, אנו יכולים לעמוד על זה באופן מיידי. המדיטציה כמו אמבט רוחני גדול המטהר עצמנו במים. אבל כמו תמיד, כשאנו מטהרים את עצמנו, אנו רואים עד כמה היינו מכוסים. לכן התרגילים שאנו עושים, מטרתם לחזק אותנו כדי שנוכל לעמוד פנים מול פנים בתוך השקט במדיטציה. אותו הדבר לגבי הטקסטים שנועדו לאפשר לנו לעשות סדר בתוך עצמנו או להעריך מחדש משהו בתוכנו. המוזיקה גם היא נועדה כדי להעריך בתוכנו משהו שהוא עיקרי, תמציתי- שלא יכול להיאמר. והמדבר שנמצא כאן מאות אלפי שנים, הוא אומר לנו את עצמו- ההרים , אבנים, סלעים נמצאים כאן כמו שהם, הם לא מבקשים משהו. יש כאן חיים אך הם חבויים, אנו לא כל כך רואים אותם. מרגישים כאן את התנועה שבין הארץ לשמיים. כמו שאנו חשים את העצמות שלנו ואת חוסר התנועה שלנו. את מה שתומך בחיים שלנו ושיום אחד נחזיר את זה. העצמות כמו ההר שמאפשרות לנו לשבת ישר. יש אנרגיה גדולה בקיום האנושי, בתנאי שלא ניפול במלכודת של עצם הקיום- ואז זה נפלא. אבל, אם אנו נכנסים למסה, לפחד של הקיום הזה –זה לא חיים. כייצור אנושי אנו נמצאים בדילמה, האם אני מוכן לקחת את הזמן כדי להקשיב בלי לדעת ? האם זה מספיק חשוב כדי שאני יקדיש זמן לזה ? או שהזמן שלי מספיק חשוב כדי שאני יוכל לעשות דברים מועילים- אך זה כל הזמן חוזר על עצמו ולא מאפשר לנו להיות כאן ,באמת.
אני מבין שזה קשה ,זה זמן של הגשת מנחה, אנו מגישים מנחה למסתורין שמתחת לחיים שלנו. תזכרו, לחיות זה מסתורין. אנו צריכים ליפול עמוק מאוד כדי שנבין שזה דבר מובן מאיליו ושחייבים לנו את זה. לא חייבים לנו כלום ! הכל נמצא כאן אך צריך לפעול כדי ללמוד, לחקור את זה. כשאנו סוגרים את עצמנו בתוך צורה, כשאנו מרגישים שחייבים לנו- אנו לא עושים את העבודה, אנו לא חיים את האנושיות שלנו. אנו מותחים אותה אחרי הזיכרון שלנו. זיכרון של חוסר. זיכרון שיש כל הזמן מאחורי הידע שאנו נפרדים, שאנו אבודים בתוך שק עור- אפילו בתוך שק העור היינו יכולים לחיות אם היינו מרגישים שאנו קשורים לכל מה שסביבנו. תריסר המרידיאנים וחמשת החושים לא יכולים להיות ללא החיבור הזה. זו בעצם בריאה דינמית, כמו הציור של הנוף הסיני שדיברנו עליו. הגוף עשויי בלי סוף מדברים שצריכים להיות מחוברים ביניהם. בתוכנו, בתוך הגוף שנראה מלא וכבד שרה המוזיקה של העולם. זה מביא אותנו לשאול, לחקור על המחשבות שלנו- לתוך איזה מסגרת כבדה נפלנו כדי לטהר את עצמנו. כבדים, דרך המשקל שעבר דרכנו, משקל הקדמונים שעבר דרכנו, ההשפעות שעברו דרכנו... אבל ברגע מסוים צריך לפגוש, כי מה שצריך זה לתת להופיע, וכל תשומת הלב שאנו נותנים בד"כ למהלך הנסיבות, למה שמופיע כאן ועכשיו באופן מסתורי, תוך כדי כך שאנו מסכימים לא להבין אבל מתוך החלטה לקבל את זה. לתת את המקום , לפתוח את המרחב למה שמופיע, זה הדבר היחידי שאין מי שיכול לעשות את זה במקומנו - כאן אנחנו לבד!
ניתן לעזור לנו להתקרב לזה, אך המפגש עצמו הוא עצמי. וכך זה צריך להיות מפני שאנו לא היינו נפרדים אף פעם. זה ללמוד איך לפרום, להתיר את מה שכבר נעשה –אלו הדברים שתומכים, המשענת שלנו.
בהודית זה נקרא "סאדנה" – המהלך האישי הפנימי. משהו חשוב, מה שאני מרגיש כאמיתי, אותנטי. ובודאי אם זה אמיתי, חשוב מציאותי.
ז'אן מארק מעביר סמינרים בישראל מזה 20 שנה.
מדיטציה בבאר שבע - הדרך הדרומית