עובדים רבים חשופים מדי יום לרעש מזיק במקום עבודתם, בעיקר בשל אופי העבודה החושפת את העובדים מטבעה לרעש מזיק בלתי פוסק. כך למשל, נגרים, מסגרים, חרטים, פחחים או עובדי תעשיות מתכת, עובדי טקסטיל, עובדי מטווחי ירי, עובדי דפוס, עובדי תע"ש, עובדי כבאות , רופאי שיניים,עובדי רכבת, עובדים ברכבי אמבולנס וכו'.
פגיעה בשמיעה יכולה לבוא לביטוי, בין היתר, בירידה בשמיעה, צפצופים בלתי פוסקים באוזניים (טנטון), פגיעה בשווי משקל ויציבות ( נזק ווסטיבולרי ) וכו'.
אולם, נשאלת השאלה האם כל ליקוי שמיעה ממנו סובל עובד יוכר אוטומטית כמחלת מקצוע המזכה בגמלה ? במידה ולא, מהי מידת ההשפעה החשיפה לרעש מזיק הדרושה להכיר בתביעתו של העובד ?
במקרה זה, עסק ערערו של המוסד לביטוח לאומי שהוגש לבית הדין הארצי לעבודה לאחר שהתקבלה תביעתה של עובדת , מזכירת מפקד שירותי מכבי אש, להכיר בליקוי השמיעה ממנה היא סובלת כמחלת מקצוע.
באותו מקרה , דובר על עובדת שהייתה חשופה לרעש מזיק מדי יום 8 שעות כל יום ולפרקי זמן שונים. הרעשים להם הייתה חשפוה העובדת במקום העבודה היו מסוגים שונים ובמיקומים שונים לרבות - בזמן ניסוי כלים, סירנות, הפעלת מנועי הרכבים, מדחסים, משאבות גנרטורים, משורים דוחפי עשן, מעבר כבאיות, הפעלת פעמון אזעקה, וכיוב'.
בית הדין הארצי קיבל את ערעור המוסד לביטוח לאומי, תוך שקיבל חוות דעת המומחה הרפואי שדחה את קיומה של מחלת מקצוע , עת קבע כי ייתכן והייתה השפעה מזערית עקב החשיפה לרעש וזאת על פי תורת המיקרוטראומה ולא כמחלת מקצוע בעוד עיקר הנזק, לשיטתו, נגרם כתוצאה מתאונת הדרכים שהמשיבה עברה בשנת 1994.
בית הדין הוסיף וקבע, כי כאשר מדובר בהשפעה מזערית וקטנה ביותר עקב החשיפה לרעש על המחלה לא ניתן לראות זאת כמחלת מקצוע שהרי הנזק והירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור אמור לבוא בעיקרו כתוצאה מן החשיפה לרעש וכאשר מדובר בהשפעה מינורית לא ניתן לראות קשר סיבתי בין החשיפה לרעש לבין ליקוי השמיעה הקשה שממנו סובלת המשיבה.