כולנו רוצים משהו, תמיד, כל הזמן, בלי הרף, זהו אחד מחלקי מהות קיומנו.
כשנולדנו רצינו "מעט", אוכל, פנים מחייכות, תחושת יובש, ניקיון, ביטחון, שקט...
מן הסתם לא ממש הבנו את משמעות מה אנו רוצים... כן הרגשנו מה עושה לנו טוב.
ככל שגדלנו רצינו יותר ויותר. חלק ממהות הטבע האנושי זה לרצות.
יש רק חיובי בלרצות. הרצונות שלנו הם גורם משפיע בהנעה (הנאה),
וההתקדמות שלנו בחיים.
כמו תמיד השאלה במינונים, מה יאפשר לנו לקבוע את סדר העדיפויות בחיינו?
מתי נסתפק? במה נסתפק? מתי ההסתפקות תהפוך למספיק ולסיפוק ?
איך רצה הפך לצרה? והאם אנחנו רוצים למה שאנו באמת זקוקים ?
אז מה בעצם גורם לנו לרצות עוד ועוד, כסף, כבוד, פרסום, בגדים, אוכל, גברים, נשים, סקס, אהבה ? מה בעצם גורם ליצירתו של אותו חלל פנימי בלתי מסופק?
התחושה הזאת נובעת בדיוק מאותו מנגנון, "תוכנת הפעלה", הדוחפת אותנו להתפתח ולחפש מילוי לצינור (רצון) מכאן נוצרת (רצון) התפתחות וצמיחה.
או בחלק הצר (רצון) וניסיונותינו הבלתי פוסקים להרחיבו יותר ויותר למימדים
בלתי ניתנים למילוי.
כך שבאותו מנגנון קיימים 2 כפתורי הפעלה ואנחנו אלה האחראים על באיזה כפתור נשתמש.
מודעות היא אחת הצורות שתאפשר לנו את הבחירה.
מודעות פותחת התבוננות פנימה. פנימה לתוכנו, לתכנים, להזדקקות.
באם נעשה זאת נגלה שיש לנו מעט צרכים משמעותיים אמיתיים.
רובם משותפים לכולנו.
אז מה בכל זאת מבדיל אותנו ? גורם לנו לרוץ ?
קרל גוסטב יונג, הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי, זיהה שאנו מונעים לא אחת על פי תבניות הטבועות בנו מדורות קודמים,אבות אבותינו. תבניות ודפוסים הייחודיים לחברה או תרבות מסוימת, אך בעצם משותפים לכל הפרטים בה.
אלו הדפוסים והתבניות שאנו נושאים בגנים שלנו.
לזה מצטרפים הטבעות, דפוסים, תבניות שנוטעים בנו מהיום שיצאנו לאוויר העולם,
הורינו, מורינו, חברינו והסביבה הקרובה לנו.
כל אלו בשילוב המבנה האישי הייחודי שלנו יוצר את השלם המניע אותנו קדימה להשיג/לשאוף/לרצות.
עוד אחד מהאלמנטים המשפיעים ביותר על הרצון האישי, הוא, גורם ההשוואה.
אותה נקודת מבט המפנה את תשומת ליבנו מהתבוננות פנימית עמוקה
להתבוננות רחבה החוצה לנו, אל מה שנעשה סביבנו, אל מה שאחרים עושים,
אל מה שלאחרים יש.
כך אנו מוצאים את עצמנו "רוצים אותו דבר", זאת אומרת להשוות את עצמנו לאחרים.
כיוון שבחברה המודרנית זה המדד המאפשר לנו לבדוק את ערך השווי שלנו.
זוהי גם הנקודה בה נוצרים קונפליקטים פנימיים, האם מה שיש לאחר
זה באמת מה שאני צריך ? במידה ואהיה במקום שההוא נמצא
האם ארגיש/אדע שאני נמצא במקומי ?
אם אספק רק את רצונותיהם של אחרים האם אספק גם את רצונותיי?
מה באמת יגרום לי תחושה של אושר, שמחה, הנאה, בחירה, שלמות?
אז, כיצד נזרים את רצונותינו בצינור שבנו, בו ייווצרו יצירותינו ?
במידה ואנו רוצים משהו, סימן שהוא חסר לנו, בנו.
רק השאלה שאולי כדאי לנו לברר כל פעם מחדש, כל פעם מהתחלה,
כאילו בפעם הראשונה.
האם מה שחסר זה מה שנמצא למעלה, על פני השטח.
או הוא, החיסרון, נובע ממשהו עמוק הרבה יותר הנמצא מתחת לפני השטח. עמוק, בפנים.
בהמשך לברור, יכול להיות שבשלב הראשון תתקיים "מלחמה" בין הרצונות, בין ההטבעות,
הגנים, הלימודים, הציפיות.
עצם ההתבוננות על כל רצון ורצון, תאפשר לנו לראות אותם מזוויות שונות,
נקודות מבט שונות.
עצם התבוננות במאבק, שאלת השאלות ביניהם, תאפשר כניסה לתוך, פנימה, עמוק,
עד לשורש המקורי שבנו.
זה שיאפשר לנו את חופש הבחירה הנכון והמתאים לנו ביותר, פרי רצוננו המדויק.
זה שאינו מוכתב ואו קבוע מראש, שיאפשר חיים הרמוניים, הגשמת ייעודינו
ותחושת השלם המוחלט שאנחנו.