בשלהי שנת 2013, ייבא תובע רכב מגרמניה בייבוא אישי, תוך שהוא מצהיר על מחיר מסוים אשר לטענתו משקף את ערך העסקה.
בית המכס השווה את הצהרת התובע למול מחירון כלי רכב משומשים בגרמניה, וגילה כי המחיר עליו הצהיר התובע אינו סביר. על כן, פסל בית המכס את הערך עליו הצהיר התובע, קבע ערך עסקה בהתאם למחירון הגרמני המקומי והוציא לתובע הודעת חיוב מתוקנת בגין הפרשי מס.
התובע עתר לבית המשפט כנגד רשות המכס, על מנת שיקבע כי ערך העסקה האמיתי הוא הערך עליו הצהיר התובע וביקש להורות על ביטול הודעת החיוב המתוקנת שהוצאה לו.
עובדות המקרה:
התובע ייבא רכב מסוג מרצדס בנץ, שנת 2012, ביבוא אישי מגרמניה, בסך 28,400 € ושילם לנתבעת את מה שלטענתו משקף את גובה המיסים החלים על הרכב, בסך של 165,106 ₪.
בעת שחרור הרכב מפיקוח הנתבעת, בדקה היא את ערך העסקה עליו הצהיר התובע, למול מחיר הרכב המופיע במחירון רכב מוביל בגרמניה, בשם "דאט", ומצאה כי ישנו פער בלתי מוסבר בין הערך עליו הצהיר התובע, לבין הערך המופיע במחירון, שעמד על 38,590 €.
מדובר בפער לא סביר ולא מוסבר של 34% בין הערך המוצהר לבין הערך הנקוב במחירון ועל כן ביקשה רשות המכס מהתובע שיספק הסברים לפער.
הסברי התובע לא הפיסו את דעתה של הרשות, עת פסלה את הערך המוצהר, קבעה תחתיו ערך עסקה של 48,976 € והוציאה הודעת חיוב בגין הפרשי מס. התובע, אשר ביקש לשחרר את הרכב מפיקוח הנתבעת, נאלץ להפקיד ערבות בנקאית והגיש ערר על החלטת הנתבעת.
וועדת הערר דחתה את הערר, ועל החלטתה זו הגיש התובע תביעה שנדונה בבית משפט השלום בתל אביב, אשר נמחקה; כאשר במהלכה התגלתה חשבונית עסקה מהמכס הגרמני, בסך 56,400 €. נוכח הגילוי החדש, חקרה רשות המכס את התובע באזהרה והוציאה הודעת חיוב מתוקנת, לפיה התובע חייב לרשות המכס 124,393 ₪ נוספים בגין העסקה.
בנסיבות הללו, הגיש התובע את תביעתו השניה.
טענות הצדדים:
התובע טען שהמחיר הנקוב במחירון "דאט" אכן משקף את ערך הרכב האמיתי, אבל בהיותו רכב השכרה, יש להפחית ממחירו הנקוב כ- 29% מערכו, ומכאן מחיר הרכב הוא 27,399 €, אשר קרוב מאוד למחיר אותו שילם התובע (פער של כ- 1,000 €).
לטענת התובע, קיים מדרג ברור בפקודת המכס לצורך קביעת ערכו של טובין בעת היבוא והיה על הנתבעת להתחשב בערך העסקה עליו הצהיר התובע, בפרט נוכח "גורמי הפחתה" למחיר הרכב - משומש; מהשכרה; תקופת השימוש בו; מרחק הנסיעה שגמע עד לרכישתו ומצבו הפיזי של הרכב.
מנגד טענה רשות המיסים, כי פרט למחיר הנקוב במחירון "דאט", איתרה היא ראיות נוספות אצל גורם שלישי אשר מתנהלת נגדו חקירה בגין הנמכת מחירי מכוניות מיובאות, בדמות חשבונית המס האמיתית עליה הצהיר למול הרשויות בגרמניה.
מכאן, שהמחלוקת העובדתית שעמדה בבסיס התביעה היא מה היה המחיר האמיתי ששולם עבור הרכב.
דיון והכרעה:
בית המשפט קבע שגרסתו העובדתית של התובע מלאה סתירות ואינה אמינה עליו, בלשון המעטה. לעומת זאת, קבע בית המשפט כי התנהלותה של רשות המיסים בעניין זה היתה ללא דופי ובהתאם לפקודת המכס ולתקנות המכס.
כך, בתחילה ביססה הנתבעת את סכום החיוב בהתאם למחירון הגרמני, בסך 48,976 €. לאחר מכן שינתה את סכום העסקה ביטלה את הודעת החיוב הראשונה וקבעה את סכום החיוב, על יסוד קבלת מידע מרשויות המכס בגרמניה בעניין הרכב, לפיה ערך העסקה האמיתי הוא 56,400 €.
מכאן, ומהרגע שהגיע לידיעת הרשות מידע שונה מהמידע שמסר לה התובע, היה עליה לעמת את התובע עם המידע ומרגע שלא קיבלה הסבר שיניח את הדעת, היה עליה לקבוע שהחשבונית שהתקבלה מגרמניה היא החשבונית שמתעדת נכונה את הערך האמיתי של העסקה.
בית המשפט ממשיך ומונה את הרציונלים החיוביים העומדים מאחורי היבוא האישי - כגון הפחתת ריכוזיות בענף יבוא הרכב והשגת מחירים מוזלים. ואולם, המציאות מלמדת כי קיימים גורמים, כדוגמת התובע, אשר מנסים לנצל את המטרות החיוביות שבייבוא אישי, על מנת לנסות ולהפחית את שיעור המס הגבוה באמצעות הצגת חשבוניות כוזבות.
בנסיבות הללו, דחה בית המשפט את תביעת התובע תוך שהוא קובע שמחיר העסקה האמיתי הוא המחיר הנקוב בחשבונית שהעביר המכס הגרמני לנתבעת, וקבע כי רשות המכס פעלה כדין. כמו כן, הטיל בית המשפט על התובע הוצאות נוספות בסך 20,000 ₪.
ת.א. (ת"א) 42312-05-16 דני מיכאלי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.4.2019).