|
בשמחה נפתח את העיון המחודש במקרא.
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".
בשמחה אמרנו, אכן, "'אשרי' הוא ביטוי של שמחה [...] ב'אשרי' יש משום הבעת שמחה, וגם משום קריאה לספר ברבים על הטוב וההצלחה".
ומדוע שמחה יש כאן?
למאמר המלא...
|
|
"הָרֶוַח הזעיר בין שני המחוגים של שעון-היד / הוא מְקוֹם הרגע בו שוכן האל בהגיע זמן ההתגלות." כך פותח המשורר איתמר יעוז-קֶסְט את שירו "רגע האור".
למאמר המלא...
|
|
"אהבה רבה אהבתנו ה' אלוהינו [...] לקיים את כל דברי תורתך באהבה [...] ויחד לבבנו לאהבה [...] ברוך אתה ה' הבוחר ישראל באהבה" חוזר היהודי קורא בתפילת שחרית יום-יום. כל יום מזכיר המתפלל אהבה, אז מדוע כתב כך איש בחיפה, בשנת 1949: "אנשים לא דברו על אהבה, כי העיקר היה הנישואין, לא האהבה. נישואין מתוך אהבה היו דבר שעורר חשד. האהבה אחרי הנישואין היתה עדיפה על האהבה שלפני הנישואין"?.
האם אדם שאין בו אהבה יכול לאהוב את ה'?
למאמר המלא...
|
|
"פרי גני הנה הבאתי, / מלוא הטנא רב פאר. / ביכורים פה העליתי, / וראשי עטרתי זר.
ל, ל, ל... // מן הכפר מוביל העירה / בן רועים טלה וגדי, / ושיריו בקול ישירה: / דידל, דידל, דידל די! לי, לי, לי... // בן איכר מפרי גנהו - תאנים ורימונים, / ובסל לו על שיכמהו / תהמינה זוג יונים. לו, לו, לו..." [1].
מתי שרנו זאת, או מתי נשמע שוב שירים דומים? התשובה, מן הסתם, פשוטה: לקראת חג הביכורים, לקראת חג השבועות.
מה הביאנו לפזם שיר ביכורים בחודש אלול, לקראת ראש השנה?
למאמר המלא...
|
|
השבוע באם המושבות, פתח תקווה, עדיין מסרבים מספר מנהלי בתי ספר לא לקבל תלמידים יוצאי אתיופיה ללימודים אצלם. בתקשורת דווח על נער בן 17, מאזור פתח תקווה שהתאכזר כלפי חתולי רחוב והרג בהם. וברדיו שמעתי על אישה שלוכדת יונים ותולשת להם את הראש.
ובעבר שרנו בקול ממש ברגש, ובכוונה רבה: "לעולל ולרך / שערים פה נפתח / למך ולזקן / אנו פה חומת מגן".
ובפרשת השבוע, פרשת "כִּי תֵצֵא", נאמר: "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" [3]. על איזה "עֶרְוַת דָּבָר" מדובר? ומה פירוש מאופיינת "
למאמר המלא...
|
|
האם ידעת מיהו האדם הרצוי? האם קימת דמות כזו? קשה להאמין, נכון? בכל-זאת, המלצה לכך מצויה באופן מפורש, נא לקרוא היטב: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ". ואל יהיה הדבר קל בעיניך הבוחנות בספקנות, גם במקרא רק דמויות בודדות זכו לתיאור כזה. הראשון ששמו קושר לאפיון זה הוא בונה התיבה הצפה על מי המבול: "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' [...] נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ". גם אברהם בורך בכך מפי האלוהים
למאמר המלא...
|
|
"שתדע לראות את האור / ולמצוא את האמת / בתוך החושך הגדול". "לראות אור", "למצוא אמת" האם זה מקרי שבוב דילן מקשר ביניהם?
גם בפרשת השבוע, פרשת "רְאֵה", מבקש אלוהים מבני ישראל לראות.
הפרשה נפתחת כך "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה". הפתיחה שעושה שימוש בלשון צווי יחיד "רְאֵה" וגם בלשון נוכחים "לִפְנֵיכֶם" מביאה את רבינו בחיי להציג שתי תובנות: א. הראייה הזו, הזיהוי של הברכה והקללה, אינם כישור של יחידים בעלי סגולה מיוחדת אלא יכולת שכל אדם ניחן בה. ב. הראיה הנדונה
למאמר המלא...
|
|
ביאליק קונן וזעק: "ועוד רז אחד לך אתודה / נפשי נשרפה בלהבה / אומרים אהבה יש בעולם / מה זאת אהבה". אומרת אישה: "אהבה זה כמו שושנה, בהתחלה פורחת, מריחה טוב, וצ'יק צ'ק נובלת ומסריחה". ורבי שמעון בר יוחאי הזהיר: "אהבה מקלקלת את השורה".
ולמרות זאת, "נאווה ובני עדיין אהבו זה את זו גם לאחר שבע-עשרה שנות נישואים, בכל חיי היומיום שררה ביניהם רוב הזמן מידה של אדיבות הדדית מהולה באיזה קוצר רוח מרוסן".
למאמר המלא...
|
|
"ברל כצנלסון אמר פעם, כי 'אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו... לא היו קמים לנו לא הס, ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי... יהודה הלוי לא היה יכול ליצור את ציון הלא תשאלי?', וביאליק לא היה יכול ליצור את מגילת האש'. חיים ארלוזורוב, מהבולטים שבמנהיגי תנועת הפועלים, הגדיר בתחילת המאה שעברה את ט' באב כ'יום האבל הגדול ביותר של האומה. יום אזכרת הנשמות של גורלו'". ובכל-זאת, "רק אצל מעטים מקנן עדיין כאב ממשי על חורבן בית המקדש לפני כאלפיים שנה".
למאמר המלא...
|
|
"תמיד יהי דברך אשר יורך מצפונך, אך דבר נא בטוב לב, בענווה ומתוך דבקות באמת". איני יודע אם הקיסר מרקוס אורליוס שמע על מזמורי תהלים, אבל משוררנו הקדימוֹ ואמר: "הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"; "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה". לא באנו להכריע מי המקור אלא להציג מסגרת לבחינת דברי משה.
משה עומד בסופו של המסע הארוך אותו יזם, הניע והוביל במשך ארבעים שנה. למסע היה יעד ברור: להגיע לארץ כנען. העם עומד על סף הכניסה לארץ היעודה. משה לא יעבור את הירדן.
למאמר המלא...
|