מאמר זה יידון בקשר בין התקדמות טיפול לקבלת הדרכה על מקרה, מתוך פריזמה של אחריות באמצעות מתן דוגמא בנושא. ישנן יותר ויותר גישות בפסיכותרפיה שקוראות למטופלים לקחת אחריות על הטיפול, ולהבין כי על מנת שטיפול יתקדם עליהם להיות מעורבים בו, להעלות תכנים חשובים ואת רגשותיהם כלפי המטפל. אני מסכימה שלמטופל יש אחריות על התקדמות הטיפול, אך עדיין אין בכך על מנת לשחרר את המטפל מאחריות. על המטפל מתוקף היותו מטפל מיומן, לזהות את קשייו של המטופל ולסייע לו להביא אותם. לדוגמא: אם המטפל שותק ברוב הפגישות יש לדבר איתו על השתיקה ולא לשתוק איתו. על המטפל להקפיד לא להיגרר אחריי הפסיכופתולוגיה של המטופלים, וזו הסיבה שעליו להמשיך ולקבל הדרכה או להתייעץ על הטיפולים עם עמיתיו למקצוע. פעמים רבות כאשר המטפלים מתבססים להם בקליניקה האישית שלהם הם שוכחים להיות ערניים לאיתותי מטופלים. הדרכה על טיפול לא מאפשרת להיות לא ערניים לאותם איתותים עדינים. אני רוצה לתת דוגמא של בחורה לסבית שהגיעה לקליניקה של מטפלת, ואמרה לה שיש לה נטיות לסביות , אבל היא אינה מעוניינת לדבר על כך, אלא רק לפתור את המחשבות האובססיביות שלה בנוגע למחלות ומוות. המטפלת, שהיתה מיומנת בטכניקה קוגניטיבית התנהגותית סייעה לה לרכוש מיומנויות ניטור מחשבות והטלת ספק, אך האובססיות לא נפסקו, ואף נוספו קומפולסיות של ניקיון מוגזם של הגוף וחיטויו. המטפלת לא ניסתה להרחיב את היריעה, ולנסות לשוחח על נושא הנטיות הלסביות והתבטאותן בחיי היומיום של המטופל. אם היתה עושה כן היתה מגלה כי המטופלת גרה עם בת זוג דו מינית , אשר מתבלטת בקשר לזהותה המינית. ייתכן ולעצם הופעת האובססיות יש רווח משני בהשארת הבת זוג כגורם טיפולי, או שהמטופלת בעקבות בת זוגתה שבה להרהר בזהותה המינית שהומרה לחשש ממוות. כמובן שהמטופלת לא רצתה לדבר על נטיותיה- על רקע חוסר הרצון שלה לדעת דברים על זהותה המינית היא מסתתרת תחת הסימפטומים האובססיבים. על מי מוטלת האחריות לחשוף את הנושא או לפחות לנסות לשוחח עליו? לדעתי למטפלת יש אחריות רבה לאי הצלחת הטיפול. רק לאחר הדרכה, הושם הדגש על המיניות ולא על חרדת המוות, והסימפטומים שככו. אם כן, לדעתי, יש קשר בין התקדמות טיפול לקבלת הדרכה על המקרה, כאשר האחריות מוטלת בעיקר על המטפל.