הכנה פסיכולוגית לניתוח

כאשר מטופל אמור לעבור ניתוח הוא חווה רמות חרדה משתנות לאורך התהליך(נמדד לפי סקלה של STAI של ספילברגר-1970). מספר ימים לפני הניתוח רמת החרדה עולה כאשר השיא הוא יום לפני הניתוח. לכן, על מנת שההתערבות הפסיכולוגית תהיה אפקטיבית יש לתזמן את ההתערבות כשבוע לפני הניתוח- כאשר הוא רלוונטי (לא חודש לפני למשל) אך עם זאת רמות החרדה אינן כה גבוהות, כך שמאפשרות עיבוד של הנושא מבחינת המטופל.יש לתת את הדעת על כך שאחרי הניתוח- כיומיים אחרי רמות החרדה שוב עולות, אם כי הן יורדות. מאחר ולניתוח יש פעמים רבות השפעות על תפקוד ואיכות חיים, ומצריך הסתגלות קוניטיבית והתנהגותית מחודשת רמות החרדה כמהלך השבועיים לאחר הניתוח נוטות לעלות. אם נתייחס למצב טרום הניתוחי- טרם ההסתגלות הנדרשת לרמות תפקוד אחרות, נשאל: מה מעורר את רמות החרדה של המטופלים לפני הניתוח? אפשר להתייחס לשני אלמנטים המקושרים בינהם. ראשית כל הליך כירוגי טומן בחובו סיכון: ההסתברות לכישלון ההליך, או האפשרות לסיבוכי הניתוח ונזק שעלול להגרם. יש מחשבה על העתיד- איך אסתדר? מה יהיה? האם יהיה יותר טוב? פחות טוב? האם אני עלול למות בניתוח? וכן הלאה. הסיכון מעורר פחד. יש לציין כי אכן יש סיכון בניתוח- אבל יש סיכון בכל דבר שאנו עושים וצריך לזכור זאת. המושג ניתוח נתפס אצל כל אחד באופן אחר לאור ייצוגים של מה זה ניתוח, מה זה מנתח, הניסיון שיש לי או לקרובים עליי עם ניתוחים והמידע שיש לי על זה. כל אלו בהצטרף לסיכון שיש בניתוח יכולים לעורר פחד רב, שיכול להיות מנותק מאוד מהסיכון ההסתברותי בניתוח. המטפל הכירוגי והפסיכולוגי צריכים לפעול יחד על מנת לאתר את תחושות המטופל ביחד לניתוח על מנת לבצע ניהול משברים מוצלח שיסייע בהתמודדות עם הניתוח ותוצאותיו. כמו כן, יש לקחת בחשבון מחלות רקע כרוניות נוספות כגון סכרת, מחלות מין , בעיות קרדיולוגיות, איידס ועוד, שכן ייתכן שהחשש מניתוח מתחבר גם להתמודדות היומיומית עם מחלה קיימת, ובפועל לעיתים אף מעלה את הסיכון של אי הצלת הניתוח או פיתוח של תופעות לוואי.