אני לא מבין את קונספט שנאת קבוצות בספורט.
אפשר לאהוד קבוצה, ואפשר לא לאהוד קבוצה. אבל יש אנשים ששונאים קבוצות או נבחרות אחרות, ופועלים באקט של אלימות אחד כלפי השני. אני לא מבין את זה, וזו גם הסיבה שאני לרוב לא הולך למצפות במשחקי כדורגל בליגת העל בכדורגל.
נבחרת גרמניה למשל, כולם שונאים אותה, בגלל מאורעות עבר. מה שהיה בעבר אומנם נוראי, אבל זו לא סיבה לשנוא אותם. זו לא אשמת השחקנים, והעם הגרמני מתבייש במה שהיה לפני 70 שנה, והם מראים את זה בפומבי בכל יום.
או למשל, דרבי. הפועל תל אביב - מכבי תל אביב. השנאה הזו כל כך גדולה, עד שלפעמים אוהדי הפועל תל אביב יהיו יותר מאושרים מהפסד של מכבי תל אביב מאשר אם הם ינצחו, וגם ההיפך. זה מוזר, אבל יתכן וגם בסדר - כל עוד אין אלימות. היריבות הזו בספורט היא מה שעושה את הספורט לכל כך יפה.
אבל לפעמים היריבות היא לא מבוססת על ספורטיביות, אלא על מיקום גאוגרפי, מעמדות, עדות, ומכאן זה גם גולש לאלימות בדר"כ. ראה מקרה בית"ר ירושלים - בני סכנין, המהומה שהייתה בסיום המשחק המפורסם מלפני מספר שנים. גלזגו ריינג'רס - סלטיק בסקוטלנד. פרוטסטנטים נגד קתולים.
בספורט האמריקאי לא מכירים יריבויות כאלה. היריבויות הגדולות מבוססות על משחקים גדולים, סדרות גדולים, ושחקנים גדולים ששיחקו אחד נגד השני. כמו ב NBA - לארי בירד נגד מג'יק ג'ונסון, וכמובן בוסטון סלטיקס נגד הלייקרס. שיקגו בולס עם מייקל ג'ורדן נגד ניו יורק ניקס של פטריק יואינג.
לברון ג'יימס עבר למיאמי השנה, יהיה מעניין לראות אם המעבר שלו שהרגיז כל כך הרבה אנשים יגרום לאיזשהי יריבות של לברון מול שחקן אחר, או של מיאמי מול קבוצה אחרת.
אין ספק שיריבויות הן מה שעושות את הספורט למעניין, אבל הדבר החשוב הוא שהיריבות תישאר רק בפאן הספורטיבי.