בכל פעם שתלמיד לוקח על עצמו משימת דיוקן בן אם בציור ובן אם בפיסול,אני תוהה אם הוא יודע באיזה ים עמוק הוא שוחה.בטוח שלכאן אתה רוצה להכנס? לפעמים- בא לי לשאול אותו.?
המורכבות הריגשית ,הפרדוכסים הרגשיים שעולים בכל עבודה כזו הם במובן מסויים התייחסויות למורכבות ולפרדוכסים של היוצר עם עצמו שלא להזכיר את מורכבות התחושות כלפי מושאו של הדיוקן.
"הדמות שהשתקפה במראה לא היתה שלי.לא,הדמות נראתה כמוני בדיוק,בזה אין כל ספק.אבל כל ספק גם שזה לא הייתי אני....אם לומר במדויק מובן שזה הייתי אני.אבל זה היתי אני חוץ ממני.זה היתי אני כפי שלא היתי צריך להיות".(הרוקי מוריקמי-ערבה עיוורת עלמה נמה.)
גורג סיגל שיצר פסלים מיציקות תחבושות גבס ע'ג בני אדם ,ונחשב לאחד מאבות האומנות המנוכרת העירונית,סיפר פעם שזה לא פשוט כפי שזה נראה,העבודה הלכאורה טכנית כל כך(עטיפה בתחבושת גבס)לא עבדה היטב אלא עם אנשים שהוא הכיר והיתה לו איזו סוג של מערכת יחסים רגשית עימם.
ברקנרידג'(James Breckenridge) יוצר זיקה בן דיוקן וקניבליזם(חשבו על שבטים האוספים גולגלות של יריבהם במסעות המלחמה).יצירת דיוקן היא מעין הפנמה מאגית של דמות חיצונית." וזהו בעצם הדיוקן- סוביקט שהפך לאוביקט,אוביקט המשמר צורה ועוצמות סוביקטיביות."
פרויד דן בדיוקן(במקרה הזה העצמי,אבל כמובן שלא רק) כהגנה בפני עובדת המוות והכיליון:"...שכן הכפיל היה במקורו ערובה מפני שקיעת האני,'הכחשה נמרצת של כוחו של המוות'(א,ראנק)...יצירה זאת נעשית בתרבותם של המצרים הקדמונים מגיע לאומנות של עיצוב דמויות מתים בחומר בר קימא.("המאויים")
"אין בנימצא יצירת אומנות גדולה מדיוקן גדול". הנרי ג'ימס -"ג'ון ס. סרג'נט.".
ארנסט גומבריך-מדבר על אמנים שהמצוירים בדיוקנאות מעשה ידיהם נוטים לדמות להם עצמם לא פחות מאשר לאוביקטים אותם ציירו.(The mask and the face)
"וכך יסתבר שמה שהיה מונח על הכף מאז ומעולם הרי זו סגולתן הרצחנית של התמונות,רוצחות הממשות,רוצחות הדגם שלהן עצמן,כשם שהאיקונות בביזאנץ נתפסו כרוצחות הזהות האלוהית.(ז'אן בודיאר)
דיוקן בעידן המצלמה:"הצילום גובר על הציור הממטי ביכולתו למסור מידע חזותי(למשל על פניו של אדם),מפשט ומוזיל את תהליך יצירתם ושיכפולם הטכני של הדיוקנאות, הופך את היצוג או ההיתיצגות האישיים לאפשרות שווה לכל נפש...וסופם שהם דנים את כל עניין היצוג החזותי לבאנליות פחות או יותר גמורה"(John Berger-"no more protraits").
ואני- אני חושב על הקשר האינטימי-התהליך הרגשי שגורם לציירים ולפסלים להתאהב במודלים שלהם(האם אנחנו לא בוחרים באנשים האלו מתחילה- כיוון שיש שם משהו שמהדהד בנו שיכול להתפתח ).
"עד היום כשאני מתבונן באלבום הזה, דומה עלי שאני קורא רומן גדול, סיפור אהבה שנוסך בי השראה. במאמר שהתפרסם עכשיו על ווית, מיד אחרי מותו, התפרסם גם ציטוט רלוונטי שלו: 'האומנות מסוגלת להגיע רק אל המרחקים והעומקים שהאהבה מסוגלת להגיע אליהם' " (מאיר שלו על ציורי הלגה של אנדרו ווית)
(תודה למשה רון-"שבעה סיפורי דיוקן")