חפש מאמרים:
שלום אורח
26.06.2022
 
   
מאמרים בקטגוריות של:

   
 

מותה של המחאה החברתית או בין הפטיש לסדן

מאת: יהודה קונפורטסצדק חברתי01/10/20102023 צפיות שתף בטוויטר |   שתף בפייסבוק

העיתון" מעריב" הקדיש את מוסף שמחת תורה שלו לעיתון  החברתי "הפטיש" שהחל להופיע בסוף שנות ה-80 .מחווה מיוחדת למיזם חד פעמי, שהיה הרבה יותר מסתם עיתון.

הפטיש נוסד על ידי בן דרור ימיני,היום כתב ופרשן בכיר במעריב ובעבר פעיל חברתי. במאמר המערכת מסביר בן דרור את הרקע להקמת העיתון: "תחושה משותפת של צורך בשינוי חברתי". אל ימיני הצטרפו פעילי שכונות מוכרים כגון עופר בורנשטיין, שהיה המו"ל והכוח המניע שלה  העיתון וכתבו בה סופרים ואנשי רוח שכבר  אז היו מוכרים, כגון  הבמאי בני תורתי, ועיתונאים כגון חני קים, שוש מיימון, ענת סרגוסטי,  שוש גבאי, כולם הפכו  מאוחר יותר  לעיתונאים מוכרים שנושאים עד היום את הדגל החברתי. 

העיתון שימש במה  לניגוח  פוליטי של המימסד המאוס על כל מי שהפערים החברתיים העלו לו את החלסטרה .העיתון התיימר להביא את זעקתם של הדפוקים, של המקופחים. המותקף הכי מושמץ היה כמובן ראש עיריית תל אביב דאז שלמה להט צ'יץ. האיש שחווה לא מעט הפגנות ומהפכות וגם חתום על ניסיונות לשקם את השכונות,(פרויקט שיקום השכונות).  בהמשך הגליון  מובאים ראיונות עם  אנשים מהעבר הרחוק, כגון  ראובן אברג'יל, מייסד הפנתרים השחורים, פרופסור סם שלום שטרית, שלחם בפערים שיצרה מערכת החינוך, וחי כיום בכלל בניו יורק.  והייתה גם ויקי קנפו, שלא ממש שייכת לאותם אנשים שעיתון הפטיש ייצג אבל השתלבה יפה במשבצת של המחאות. ויש גם שיחזור של הראיון המפורסם עם זוהר ארגוב, שבימים המעטים שבהם היה מפוכח ולא מסומם, סימל את המאבק החברתי האמיתי בישראל. הוא  זה שבעזרתו נפרצו המחסומים המזרחיים אצל  שדרי התוכניות  ברדיו והגל המזרחי קיבל לגיטימיות במהירות שיא.

 אפשר להסתכל על עיתון הפטיש בשני מימדים: הראשון הוא קודם כל  המימד התקשורתי. בנושא  זה אין ספק שהחבורה שהתלכדה סביבו הוציאה מוצר בעל רמה איכותית גבוהה, עם מסרים ויצירתיות  נדירה, שלא קיימת היום. הייתה זו  עשייה של אנשים "רעבים", לאו דווקא ללחם, אלא לשינוי, לתיקון עוולות. אנשים שהבינו שבישראל שהוקמה ברוח הסוציאליזם, השיוויוניות לא  קיימת בכלל והיא גורמת להרס של שכבות שלימות.

עיתון השכונות בת"א

אבל הצדק ההיסטורי מחייב לומר  שה"פטיש" לא היה העיתון הראשון שניסה להוציא לאור את זעקת המקופחים. הרבה שנים  לפני כן, איפה שהוא בתחילת שנות ה-70 הוציאו שני צעירים, ילידי שכונות דרום ת"א, יוסי גדעוני ועמוס אשרוב עיתון שנקרא " השכונות בת"א".(כיום הם המו"לים והמנכ"לים של הוצאת אינדקס מדיה,קבוצת תקשורת ופרסום גדולה וותיקה)  אז עדיין לא היו  מקומונים, העיתונות בארץ ישראל הייתה ממוסדת, "אשכנזית", כמו גם המדיה הממלכתית.  עיתון השכונות שימש כמקומון של כל תושבי דרום ת"א ובעיקר שכונת התקווה, שם נולדו, נערכו וגוועו מרבית המחאות החברתיות בישראל. השכונה שנאבקה במשך שנים בתדמית השלילית שלה.הוא היה ביטוי רשמי למחאה קולנית, מאוזנת, אמיתית נגד המימסד ובעיקר נגד האטימות שלו.

 הייתה לי הזכות, כעיתונאי צעיר אז, בתחילת דרכו, להיות שותף לעריכתו וכתיבתו של עיתון זה בשנות ה-70 . גם אני כיליד שכונת לבנדה ותושב יפו אח"כ ראיתי והכרתי את  המצוקות. בעזרת העיתוו שהופץ חינם באלפי עותקים והפך למקומון של השכונות, נחשפתי למצוקה ברמת  המקרו. אל  האנשים הפשוטים,  שהיום מגדירים אותם "נורמטיבים" שחיו בדירות קטנות, עבדו קשה וכל חלומם היה לגדל את ילדיהם בשלום ולהוציא אותם מהשכונה כמה שיותר מהר. במשך לילות שלמים התלוויתי לפעילי שכונות, אנשים צדיקים, שלא עבדו למען אף אחד אלא רק למען המסכנים, וראיתי את הקיפוח הישראלי בעיצומו. כמובן שטיפלנו במימסד, בעייריה, במוסדות הרווחה. שמחתי לדעת שבזכות התערבות שלנו אצל פקידים אטומים בעירייה הצלחנו להציל יותר ממשפחה אחת. חלקן הכירו לי תודה במשך שנים אח"כ כשכבר הייתי בתפקידים אחרים בתקשורת.

 אבל גורלו של עיתון השכונות לא היה שונה מעיתון הפטיש, כמעט 20 שנה אח"כ.  גם  הוא השכונות נכשל בסופו של דבר במבחן התוצאה. מצוקה וזעקות של דפוקים לא יכולים להיות כלכליים.  בין בחירות לבחירות  הוא נוצל על ידי המפלגות השונות לתפוס שוב פעם טרמפ על תושבי השכונות. הופעת המקומונים על ידי המו"לים  הגדולים,  ייתרה את הופעת העיתון הזה, בדיוק כמו שעיתון הפטיש לא זכה לשום תמיכה  מהעיתונות הממוסדת.  היתה הוקרה וסימפטיה תקשורתית אבל לא מעבר לזה. אף מו"ל ממוסד לא העז להכניס תחת כנפיו את העיתון  הלוחמני הזה. כמו הפטיש גם עיתון השכונות לא הוציא לרחובות אף מובטל ואף מקופח והוא לא שינה במאומה  אף  מדיניות מוכוונת אנטי חברתית. במבחן התוצאה,

למה נכשלה עיתונות הנישה

 עיתונות הנישה הזו שהפטיש, השכונות, ועוד הרבה מיזמים מקומיים וסקטוריאליים שפעלו בישראל ונכשלו, מייצגת את המציאות של  הקיפוח החברתי בישראל של שנות ה-2000 ,שאינה שונה מהקיפוח החברתי של שנות ה-50 .וזו הזווית השנייה שבה ניתן להסתכל על עיתון הפטיש ודומיו. זוהי הזווית של ההיסטורית של  הקיפוח.

 בחברה הישראלית של שנות ה-2000 הפערים  הולכים וגדלים, העשירים נעשים עשירים יותר ואילו  העוני מקבל מימדים אחרים. אולי אין אנשים רעבים ברחובות, ואין ילדים חסרי בית, אבל יש מעמד שלם, של אנשים שלא יכולים לגמור את החודש, של אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לחיות מעבר לדברים הבסיסיים שהם חייבים כדי לחיות.  מה שהחל כמחאה חברתית אמיתית, אירועי ואדי סלים,  בשנות החמישים ואח"כ היה למאבק המפורסם של הפנתרים השחורים, עם אמרתה האלמותית של גולדה מאיר,"הם לא נחמדים," התמסד עם השנים בצורות שונות וגווע לחלוטין. בעשורים האחרונים לא ראינו מאבקים חברתיים המוניים מלבד מחאות סקטוריאליות כגון נכים,  אמהות עובדות, נשות שוטרים וכדומה. 

במציאות הישראלית קשה לראות שיחזור של לוחמים כמו צ'רלי ביטון, ראובן אברג'יל ואחרים.  הקיפוח בישראל מתויג עם השקפות פוליטיות שקשורות בביטחון ומדיניות חוץ. הימין, שמייצג את המתנחלים והציבור הדתי ומפלגות הלוויון שלו גורף גם   את קולות אלו שמקופחים חברתית. השמאל שבין בחירות לבחירות מצליח להוכיח לתושבי השכונות שהוא מסוגל להיות איתם, נבעט ביום הדין ליד הקלפיות. המקופחים מנציחים את הקיפוח שלהם במו ידיהם ואת זה  שום עיתון לא  יכול לשנות.

העיתונות של המקופחים חברתית מתה אבל הקיפוח חי  ובועט. המדיניות היא אותה מדיניות, רק השחקנים התחלפו,  מגרש המשחקים שבהם הם פועלים קצת יותר משוכלל, שקוף, בעידן הפייסבוק אפשר לטפל מהר יותר בבעיות נקודתיות, אבל השיח הציבורי ניקה את עצמו מכל אותם מושגים ותופעות שעיתוני המחאה ביטאו בצורה חדה, עצבנית ואלימה. השכונות בעבר  הפכו היום  לפריפריה והקיפוח  התמסד.  מכבסת  המילים, הסמנטיקה המכוונת, הפכה את כל נושא המאבק החברתי לסטרילי. במקום לצאת לרחובות מקימים כיום קבוצות מחאה, כותבים טוק בקים, עושים LIKE למי שצריך. מחאה דה לוקס  הפוטרת את הצורך לעמוד יחד עם עוד 400 אלף איש בכיכר מלכי ישראל ולהפגין בעד או נגד משהו.

המימסד הישראלי השבע הוא זה שמרוויח מתרבות האייפון והדור השלישי. גם אחרון המקופחים "האלימים"  יכול היום להוציא את זעמו על המנהיגים שנואי נפשו מבלי לצאת מהבית. הנזק הכי גדול שיכול  להיגרם למימסד הוא הלבנתו ברבים, פגיעה באנשים(לא פיסית), העלבות. גבולות המחאה  הן בין פוסט מנומס או שידור חי מסורס בטלוויזיה.כיכר העיר נשארה  ריקה והיא פינתה את מקומה לכיכר הוירטואלית.

בשורה התחתונה: הפערים והקיפוח החברתי לא מתו לא בגלל כישלונם של עיתוני הפטיש ודומיהם. המחאה החברתית לא מרימה ראש כי המקופחים מנציחים את הפערים ואת הקיפוח, על ידי זה שהם שמים בראש סדר העדיפויות את  הדגל הביטחוני ולא הדגל החברתי. ביום שהם יבינו שהם טועים, אולי יש סיכוי למהפכה חברתית אמיתית בישראל. ועד  אז נמשיך להתגעגע לאנשים טובים באמצע הדרך שניסו בכלים ובדרכים שלהם לזעוק את זעקת הקיפוח ואי השוויוניות, ולמרות שנכשלו לכאורה הם רשמו עוד ציון דרך בתולדות המאבק החברתי פוליטי כלכלי של הישוב  בארץ ישראל שמאז 48 מנסה לבנות כאן מדינה.

 הכותב הוא עיתונאי ווכיום העורך הראשי של קבוצת אנשים ומחשבים, בין השנים 1974-1983 היה העורך הראשי של קבוצת אינדקס מדיה שהוציאה לאור בין היתר את עיתון השכונות, ובין השנים 1984-1991 היה עורך חדשות וכתב ב"מעריב" ו" הארץ".

 





 
     
     
     
   
 
אודות כותב המאמר:
 
     
   
 

מאמרים נוספים מאת יהודה קונפורטס

מאת: יהודה קונפורטסרפואה27/11/101343 צפיות
הנרטיב "אל תשליכני לעת זיקנה", שליווה את החברה הישראלית כמעט מאז הקמת המדינה איבד לחלוטין את משמעותו. מערכןת הרווחה והבריאות לא מסוגלות ולא רוצות לטפל באותם קשישים שכל חטאם הוא שהאריכו חיים ושרדו אותם, בעידן הריאליטי, בעידן של כוכב נולד, קשיש גוסס בבית חולים הוא במקרה הטוב עוד אייטם בחדשות או נושא ל"תוכנית מיוחדת" בערוץ 10 . הצופים בבית, יעצרו לרגע, יצקצקו בלשון, יכתבו אולי טוק בק זועם על הרופא שלהם, וימשיכו הלאה לרוקדים עם כוכבים או יתחברו באינפוזציה לוילה של האח הגדול.* רק שאתה שם לידם,

מאמרים נוספים בנושא צדק חברתי

מאת: בנימין קלינגרצדק חברתי29/06/211038 צפיות
בשנת 2014 נכנסו לתוקף תקנות עבודות ומבנים הפטורים מהיתר הכוללות את רשימת העבודות והתנאים לביצוע. עם זאת הרבה תושבים חושבים בתמימות שמבינים את התקנות שעל פנם נראים די ברורות ומופתעים כאשר לפתע מוזמנים לשימוע במחלקת הפקוח על הבניה או שמקבלים צו הריסה מנהלי. למרות שהכל נראה םפעמים ברור ומובן ועל מנת לחסוך אוגמת נפש ועלויות רבות אנו ממליצים לפנות לייעוץ ולא רק להקשיב למי שמוכר לכם את הפרגולה או מבצע עבורכם את הבניה.

מאת: בנימין קלינגרצדק חברתי19/06/21839 צפיות
סמכות שגרמה לפגם מנהלי חמור מהו צו הריסה מנהלי? צו הריסה מנהלי מאפשר למוסד התכנון (הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שבשטחה נמצא הנכס) להרוס בניה בלתי חוקית ללא הליך משפטי. לפיכך, מדובר בסמכות "מעין משפטית" שמקנה לוועדה המקומית שיקול דעת רחב ויכולת אכיפה כמעט בלתי מסויגת של עבירות בניה. לרשימת מוסדות התכנון (ועדות מקומיות ו- ועדות מרחביות) – לחצו כאן! צו הריסה מנהלי ניתן בדרך כלל לאחר שפקח מטעם הוועדה המקומית ביקר בנכס בפעם הראשונה, זיהה חריגות או עבירות בנייה, הוציא צו הפסקת עבודות, ביקר פעם נוספת וגילה כי העבודות נמשכו חרף העובדה שהוצא צו הפסקת עבודות בביקור הראשון. למאמר מקיף בעניין עבירות בנייה – לחצו כאן! בעלים של נכס, וכל מי שרואה את עצמו נפגע מצו הריסה מנהלי, אשר מעוניין לבטלו נדרש לפעול במהירות לצורך כך, לפנות לערכאה המתאימה ולהגיש בקשה לביטול צו ההריסה.

מאת: בנימין קלינגרצדק חברתי30/12/20943 צפיות
לאחרונה רבים פונים למשרדנו לאחר קבלת התראה על צו מנהלי. יש כאלו שפונים גם אחרי שקבלו את הקנס המנהלי שתמיד סכום בסכום גבוהה הרבה מעל המצופה. בד"כ מדובר על קנס גבוהה שניתן בשל שימוש שלא בהיתר, שימוש חורג ו/או בשל ביצוע עברות בניה. תוספות בניה, פיצול דירות , שימוש בקרקע חקלאית וכדומה. מדובר בקנס קצוב משמעו למשרדנו מחלקה מיוחדת הפועלת ומסייעת ללקוחות המשרד בהסדרת חריגות בניה ,ביטול צווי הריסה וקנסות מנהליים. הנכם מוזמנים לפנות ליעוץ ויפה שעה אחת קודם. בהמשך כל מה שכדאי וצריך לדעת על צו הריסה קצוב

מאת: גדעון צורצדק חברתי24/02/148660 צפיות
בחודש מרץ שנת 2000 נפטרה לילי ז"ל, רעייתו של אריאל שרון. על–פי בקשתה היא נקברה על גבעת הכלניות. במסגרת קבורה זו, עושה שרון כל עבירה אפשרית מתחום המקרקעין. קבורה בקרקע חקלאית, שהיא גם אתר עתיקות מוכרז, וכל זאת ללא רישיון קבורה במקום, וללא היתר כנדרש בחוק. ומעל הכל הוא איננו בעל זכות בקרקע. כחמש שנים לאחר הקבורה, פונה נעם פדרמן, ליועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, בדרישה להעתיק את הקבר של המנוחה לבית עלמין. ולאחר מכן, פדרמן מגיש עתירה לבג"ץ, נגד ראש הממשלה אריאל שרון ונגד היועץ מזוז. בית המשפט בפסק דין זה, נתן ידו לפגיעה קשה בשלטון החוק ולפגיעה באינטרס הציבורי. וקיימת האפשרות - שאריק שנלחם את מרבית חייו בערבים, במותו נקבר בבית קברות מוסלמי.

מאת: יאיר צבריצדק חברתי14/04/131849 צפיות
ר' חי על ביטוח לאומי וקצבת זקנה, ר' לא התחתן מעולם ולא הוליד ילדים. כשהיה ילד ראה במו עיניו איך הורגים הגרמניםו את הוריו אחותו ושני אחיו. ר' חי איתנו בעיר שלנו, הוא רואה בכל יום את אותם הרחובות את אותן חנויות ואותם אנשים. ר' ניצול שואה. בפעם השניה בחייו הוא מרגיש איך סופו קרב ורעב מכה בו בפעם השניה בחיו. כיצד חיים בעירנו ניצולי שואה במצב כל כך קשה? לאחרונה אנו עדים לסיפורים קשים על מצבם של ניצולי השואה בישראל. עוני ורעב וקושי רב בביצוע משימות היום יום הם רק חלק מהבעיות האקוטיות בהם מתמודדים הניצולים באחרית ימיהם. קשה לתפוש את הסבל בעברם ומתוך כך עוד יותר את המצב שחלקם מתמודדים איתו גם היום.

מאת: משה יוריצדק חברתי14/11/128024 צפיות
מצעירותי פיללתי לפתוח ביזנס בענף המזון. על כן, עמלתי רבות ואספתי כסף להקמת חנות. אך לצערי, מהר מאוד הגעתי למסקנה שבכדי להתקדם בתחום זה, קיים צורך לתכנן את צעדי ולארגן את הכספים כראוי. ודאי, זה קשה לפתוח עסק, אבל ניתן להצליח. אפשר ללמוד אסטרטגיות שבאפשרותן לסייע להתנהל נכון.

מאת: משה יוריצדק חברתי09/10/127781 צפיות
מרוכזים לפניכם מספר עצות טובות: שלב חשוב מאוד הוא לערוך בירור שהמקום בו אתם רוצים לחגוג, ממנו אתם מתעתדים להתרשם, מחזיק בידו בכל האישורים הרלוונטיים להפעלת האולם. שמעתי על לא מעט מקרים בהם גני ארועים נסגרו רגע לפני הארוע הגדול.

 
 
 

כל הזכויות שמורות © 2008 ACADEMICS
השימוש באתר בכפוף ל תנאי השימוש  ומדיניות הפרטיות. התכנים באתר מופצים תחת רשיון קראייטיב קומונס - ייחוס-איסור יצירות נגזרות 3.0 Unported

christian louboutin replica