עוד בזמן ימי הביניים, למדו הסמוראים את סודן של אומנויות הקרב (בו-גיטסו או בו-דו) במסגרת בתי ספר המסורתיים (ריו או ריוהא. הסימן ריו פירושו זרם, הסימן הא פירושו בית ספר). שורשיה של מערכת בתי הספר בתקופת ימי הביניים המוקדמת.
כל אומנויות הלחימה שייכות למושג הגג בו-גטסו. הסימן בו פירושו לחימה. הסימן גיטסו פירושו אומנות, יכולת, שיטה.
כשאנחנו מתרגלים אומנויות לחימה חובה עלינו להבין ולזכור את המקור לכל. אומנויות לחימה נבנו מתוך צורך אמיתי ובסיסי של הגנה עצמית. מאז ומעולם נזקקו בני האדם להגנה, אחד מפני השני, מפני חיות ובכלל. ולכן, משחר הימים יצרו האנשים שיטות של הישרדות. אומנויות הלחימה אינן שונות.
בסיס כל תנועות אומנויות הלחימה בשיטתו של הנזיר הבודהיסטי בודהידהרמה, שהגיע להודו מסין העתיקה. בודהידהרמה שהה במנזר בדרום המדינה, שם תרגל את גופו בתנועות מוזרות. נזירי המנזר היו מטרה קלה לשודדים וביקשו מבודהידהרמה שילמד אותם את אותן תנועות, על מנת לחזק את גופם ואת נפשם כדי שיוכלו לעמוד מול האיומים שנגדם. בודהידהרמה בנה מעין אומנות של 108 תנועות, שמבוססות על תנועותיהן של חמישה בעלי חיים: נמר, דרקון, דוב, חסידה ונחש.
אחרי מותו של בודהידהרמה, המשיכו נזירים לפתח את האומנות שקיבלו ממנו, שיפרו אותה והוסיפו לה. כיוון והשימוש בכלי נשק אסור על נזירים בודהיסטים, נאלצו הנזירים לפתח שיטות לחימה עם אביזרים שונים שהיו בשימושם: מקל, חגורה, קערה, מקלות אכילה וכו'. במשך הזמן נחשבו הנזירים ללוחמים הטובים ביותר, מנזרים הפכו למרכזי אומנויות הלחימה ולמקלט למתנגדי השלטון. למרות ניסיונות חוזרים ונשנים של השלטון למגר את התופעה, המלחמה נגד הנזירים הייתה אבודה מראש.
אומנויות הלחימה הסיניות שימשו מקור לצמיחה של שיטות לחימה אחרות במדינות שונות, אבל במקביל התפתחו גם שיטות לא קשורות, במזרח, כמו גם במערב. ההבדל העיקרי בין שיטות המזרח לבין שיטות המערב הוא בסיסן הפילוסופי. שיטות המזרח התבססו בעיקר על הפילוסופיה הבודהיסטית, שעיקרה רגיעה ושלמות פיזית ורוחנית, נירוואנה, הנקודה בה מתגלים סודות העולם. הדת הבודהיסטית גורסת שחל איסור מוחלט על הריגת יצורים חיים, אך כיוון שלפעמים לא היה מנוס מהריגה, נוצר חוק התנהגות הלוחם – הבושי-דו, דרך הלוחם. בתקנון זה בושי-דו, המיועד לאנשי האצולה, נאמר לראשונה שמוות בקרב הוא מוות קדושה, שלוחם אמיתי לא צריך לפחד מהמוות, נהפוך הוא, יש לרדוף מוות, כי נפשו של יריב מחזקת לאחר מותו.
באומנויות הלחימה שהתפתחו במקביל במערב לא הייתה פילוסופיה דומה לפילוסופית הבושי-דו.
המיקוד במערב היה על כוח חיצוני, מראה חיצוני והתנהגות ספורטיבית-תחרותית. לוחמים טובים בדרך כלל לא השתתפו במלחמות אלא אך ורק בקרבות ראווה נטולים פילוסופיה ורוחניות. עם השנים נכנסו אומנויות הלחימה המערביות כחלק מהמשחקים האולימפיים.
המצב היה שונה לחלוטין באומנויות הלחימה המזרחיות. במזרח ניסו לשמר את המסורת, את השורשים ואת הפילוסופיה. אנשי מערב אשר הגיעו למזרח הרחוק במטרה ללמוד אומנויות הלחימה נתקלו בקשיים: מורים שלימדו אומנויות הלחימה לא רצו לקבלם כתלמידים וללמדם. הם התנגדו להפצת אומנויות הלחימה למערב.
אומנות לחימה במרכז