מצבה היא חלק בלתי נפרד מן האבל
ראשית, אין שום דבר שמייחד אף אחד כאשר זה נוגע למוות. המוות הוא חלק מחיי האדם מאז ומתמיד, וגם אם אנו מאחלים האחד לשני עד 120, זה דבר ידוע שלא נגיע לגיל הזה, והשאלה היא עד כמה נצליח להתקרב לגיל המופלג וליהנות מן החיים עד אז. טרגדיות תוקפות אותנו בכל פעם מחדש, בין אם אחת לתקופה ארוכה מאוד, ובין אם בתדירות גבוהה יותר ואז האבל הוא חלק בלתי נפרד מן החיים. כאשר אנו מבקשים להזמין מצבה לאדם שקברנו מספר ימים או שבועות לפני כן, אנו בעצם משתפים את האחרים באבל הפרטי שלנו. מצבה היא אבן המכסה את הקבר, ונותנת לו את המראה הייחודי שלו, את האווירה שנספוג בכל פעם שנעלה לקבר. האבל נמצא שם תמיד, בכל מצבה.
גילוי מצבה הוא גם מסורת וגם צורך
ביום שאדם הולך לעולמו, עם כל הטרגדיה, צריכים להתחיל מספר מהלכים רשמיים על מנת שנוכל להביא את האדם אל מנוחת עולמים. נקבעת הלוויה, והסידורים המתאימים נערכים, ולאחר מכן יש את השבעה, שבמהלך הימים הללו באים מנחמים רבים לנחם את האבלים. לאחר שחולפת לה השבעה, צריכים ללכת ולבחור מצבה. כאן מגיע השלב הקשה, שכן אם עד היום האבלים היו מוקפים באנשים אוהבים ותומכים, בבחירת מצבה המשפחה ניצבת לבדה אל מול האבל הכבד שלה, אל מול אי היכולת לקבל את העובדה שהאדם הלך ולא ישוב. גילוי המצבה הוא טקס שמתקיים לרוב לאחר 30 ימים, על פי המסורת, למרות שיש מי שהמסורת שלהם היא לגלות את המצבה לאחר 12 חודשים.
לזכור את האדם בעזרת מצבה
כאשר אדם הולך לעולמו, הוא יכול להשאיר אחריו צאצאים, נכסים ועוד. הזיכרון האחרון שיש לכל אחד מן האדם הזה יעלה ויצוף כאשר מבקרים בבית העלמין ועומדים מול מצבה שעליה חקוק שמו. לא תמיד קל להאמין לעובדה שמתחת למצבה הזו שוכב אדם שהיה לנו יקר, וכיום הוא יקר מאי פעם. המצבה היא בהחלט זיכרון לדורות הבאים