שבת בבוקר,עוד כוס קפה (לא הכנסתי את החלב - בין כה עוד רגע...) עוד מעט אני אתווכח איתך - על העילגות שבפיסול ובציור, שבעיני היא כל כך חשובה. על העילגות שלי [הבנות לא בבית. עדי ישנה].
האור האפור בחוץ, הדשא שחלק גדול כל כך ממנו הצהיב (מי שמציל את המצב זה העשבייה "השוטה" שיודעת להיות ירוקה גם עם מעט הגשם שירד, שיודעת לשמור על הירוק העמוק, ועל החיוניות של הצמיחה).
צילום של הדשא "מאוחורי" הבית שכמעט בולע אותו. אחו ירוק משובץ בחרדליות צהובות. במבט מקרוב הכל חי, מליוני דבורים באורגייה של ריקודים מסובכים, כמעט גורם לך לרצות להפוך לכבש, ולהתנפל על העסיסיות הזו עם השיניים.
מאמין גדול בעילגות שבלימוד ציור ופיסול אני, ולא רק שם (וגם במה שבתוך הסוגרים ומחוצה להם, ובמה שאנחנו מנפים מהחיים שלנו כדי לעשות אותם רהוטים, ומעוצבים מידי, ומתאימים לדימוי של מי (של מה) שאנו רוצים להיות). כי כמה שאני זוכר במקומות שבהם חייתי באמת, באותם מקומות שבאמת עשיתי בהם צעד החוצה מעצמי - הייתי עילג ומגמגם.
בעצם אני מזהה את אותו מצב של הסרת הגנות, של לימוד אמיתי, של פסיעה אל תוך החיים עצמם -דרך הגימגום והעלגות שמשתלטים עלי באותם רגעים (כאן זו ארץ בתולה, כאן אני לא יודע את החוקים, כאן אני שוב ילד).
והרי לשם כך התכנסנו כאן (עוד כוס קפה ), לגעת.
כשאני רואה תלמיד רושם לידי - באופן מושלם מידי, ברור לי שהוא לא יוצר דבר מה חדש - אלא משחזר את עצמו. אני מכיר את הקווים המושלמים-מדי-האלה. הם מחבקים את עצמם. אין להם סיכוי לצאת ולגעת במשהו. אני מעדיף את אלה שממציאים מחדש את הקו-כאילו לא היו קווים בעולם לפני הרגע הזה; שנדמה שהם לא יודעים איך להחזיק בעיפרון - שנופלים אל תוך הדף נפילה כואבת. [ואת - תפסיקי כבר לערוך אותי, ולעשות לי הגהות]
היה זה פיקאסו שאמר שבגיל 16 כבר צייר כמו רפאל, אבל חיים שלמים נדרשו כדי ללמוד לצייר כמו ילד.
ציור ורישום, ופיסול, וצילום(ריאליסטיים ולא ריאליסטיים), עוסקים באבחנות אודות המציאות(באופן מסויים האומנות משנה את המציאות או לפחות את הדרך שבה אנו חווים אותה). אמרתי לך שאני שותה יותר מידי קפה.
ועוד משהו: כשאתה מורה (גם לציור ולפיסול )- אתה נוצר את אותם רגעים שבהם תלמיד נותן בך מספיק אמון כדי לגמגם ולהיות עילג לידך.