ג'וג'יטסו (ג'ו – רך ג'יטסו – טכניקה) היא שם כולל למגוון אומנויות לחימה שמקורן ביפן ופותחו על ידי הסמוראים במשך שנים רבות.הסמוראים התאמנו על מגוון שיטות וטכניקות שכללו את כל מרכיבי הלחימה – קרב פנים מול פנים מול לוחם חמוש בנשק קר, בידיים ריקות, מול תוקף אחד או יותר ועוד. עם דעיכת מעמדם של הסמוראים, וחדירתו של הנשק החם ליפן, הצטמצם השימוש בג'וגיטסו כתורת לחימה בשדה הקרב לאומנות לחימה שהועברה ממורה לתלמיד. החל מסוף המאה ה-19, עם חשיפתה המחודשת של יפן למערב, החל הג'וג'יטסו לחדור למערב שם זכה להצלחה ולהערכה רבים.
בראשית המאה ה – 20 שני אישים סללו דרך חדשה מתוך הג'וג'יטסו המסורתי, והפיקו מהג'וג'יטסו המסורתי אומנויות לחימה מודרניות, ששמרו על הישן אך התאימו לצורכי הזמן ולמציאות המשתנה. האחד הוא פרופ' ג'יגוֹרוֹ קָאנוֹ (1938- 1860) שייסד את הג'ודו (הדרך הרכה) והשני מוריהי אוּאֶשִׁיבָּה (1883 – 1969) שיסד את האייקידו (הדרך להשתלבות/הרמוניה עם האנרגיה של היקום).
שני המייסדים הדגישו את הצד הרך של הג'וג'יסטו (כשם אומנות הלחימה) ואת הרכות הלא אלימה כמפתח לניצחון ולהכרעה. לפיכך, שניהם השמיטו מהג'וג'יטסו טכניקותשהבינו אותן כאלימות מידי. גם שמות אומנויות הלחימה מעידות על המעבר מהטכניקה (ג'יטסו) לאורח, לדרך שבו יש לבצע פעולה (דו). עם כל זאת, הם הקפידו על הממד הריאלי של הג'ודו ושל האייקידו כאומנויות לחימה שימושיות, היכולות לתת למתאמן בהם כלים להגן על עצמו ועל זולתו מפני התקפות שונות.
בניגוד לאלו ישנם כמה הבדלים בין גישתו של פרופ' קאנו לבין גישתו של אואשיבה, וכאן נזכיר את הבולטים שבהם. פרופ' קאנו הפך את הג'וג'יטסו לענף ספורטיבי, והיה החבר הראשון ממוצא אסייתי בוועד האולימפי. הוא יצר סטנדרטיזציה של לבוש אחיד למתאמנים (גי) ודירוג התקדמות המתאמנים (דרגות הדאן מ 1 עד 10), ביגוד וחלוקה שהתקבלו על ידי אומנויות לחימה רבות. לעומת זאת, אואשיבה היה שייך לזרם לכת האומוטו היפנית שדגלה בחיים של הרמוניה ושלום ואואשיבה הגדיר את הניצחון האמיתי כניצחון על העצמי. לפיכך, תחרויות אסורות כמעט בכל הזרמים של אייקידו (למעט אחד) והיא אומנות לחימה שמבוססת על הגנה בלבד, תוך השתלבות עם כוחו של היריב, ללא התקפה נגדית. בנוסף לכך, בניגוד לשיטתיות של פרופ' קאנו אואשיבה לא קבע שיטה אחת, וסגנונו הלך והשתכלל במשך השנים שבהן תרגל ולימד אייקידו. לטוב ולמוטב, חוסר השיטתיות הוביל לכך שתלמידו הבכירים התפצלו ויצרו סגנונות אייקידו שונים השואבים מתקופות שונות בחייו של אואשיבה ומדגשים שונים שלמדו בשיעוריו.
האומץ והמקוריות של שני אומני לחימה אלו לשמר את המסורות הקדומות, אך ליצור ולחשוף בהן דרכים חדשות מהווה דוגמא ומקור השראה לא רק לתחום אומנויות הלחימה, אלא לתחומים רבים נוספים.
למידע נוסף על אומנויות לחימה ניתן לפנות למוסאשי - פורטל אומנויות לחימה.