אבטחת הפוליטיקאים במדינת ישראל מתחלקת לשתי קטגוריות ראשיות. האחת:מאובטחים רמי דרג (שרים בכירים, ראשי ממשלה וכו') והשניה: שרים וח"כיםמאויימים (כאלו אשר לא אמורים להיות מאובטחים בשגרה, אך לאור ידיעותמודיעיניות או מצב פוליטי עלו לרשימה וקיבלו אבטחה של היחידה לאבטחת אישיםשל השב"כ).
במקביל לאבטחה זו ישנם גם אח"מים, ח"כים ושרים, אשר מקבלים אבטחה על ידיחברות חיצוניות שזוכות במכרז. חברות אלו, מגייסות כוח אדם על פיהקריטריונים של היחידה לאבטחת אישים ומספקות אבטחה סמי-ממלכתית. מאבטחיםאלו אמנם עוברים הכשרה שאמורה להיות דומה לאלו של "היחידה", אך בפועל רמתהכשרתם נמוכה ממנה.
ההחלטה להעביר את האבטחה על אנשים אלו לחברה פרטית היא לדעתי החלטהשגויה ולא נכונה. היא איננה נכונה מכיוון ששרים וח"כים בדרג בכיר זקוקיםלאבטחה ברמה גבוהה והם לא יכולים ולא צריכים לקבל אבטחה סוג ב'.
אבטחה סוג ב' – במראה ובאיכות
ניתן לזהות את מאבטחי החברות מיידית, על פי הופעתם, המרושלת לעיתים, ועל פיהתנהגותם שאיננה תואמת את אופיה של היחידה לאבטחת אישים. מאבטחי היחידהלאבטחת אישים הם ברמה הגבוהה ביותר מכל בחינה אפשרית: איכות כוח האדם,הלבוש, הציוד, האימונים והחוסן הגופני. אלו הם אנשי ביטחון מרשימים,אתלטיים ובעלי ציוד מתוחכם לעומת הזקיפים של חברות האבטחה הפרטיות, אשרנראה כי הן טעות שאנו נשלם עליה ביוקר.
רמה אחת מתחת
דוגמה להבדל המשמעותי בין סוגי המאבטחים, ניתן לראות בכנסים למיניהם, בהם המאבטחים מגיעים יחד עם המאובטח. בעוד שאנשי היחידה של חברת שמירה ואבטחה נשארים עם המאובטח ומלווים אותו בכל צעד, עירניים למתרחש וקשובים לסביבה,אנשי החברות הפרטיות ניגשים ישר לבופה ונהנים מארוחת צהריים.
ישנה סיבה טובה מאוד לכך שמאבטחי היחידה מונעים מעצמם את "תענוגות התפקיד". ארוחה שכזו הופכת את האדם למנומנם ולא מרוכז. מאבטחים אישיים צריכים להיות כמו קפיץ בכל הזמן ובכוננות מתמדת לזיהוי החשוד והחריג.
לסיכום, אני חושב שעל משרד הבטחון להפסיק להיות מונע משיקולים תקציבייםולהתחיל לחשוב יותר גבוה. יש להפקיד את אבטחת האח"מים רק על היחידה לאבטחתאישים ולא להביא מאבטחים סוג ב', גם אם על הנייר נראה כי הם עומדיםבקריטריונים כביכול. שום חברת אבטחה פרטית ולבטח לא כזו שזוכה במכרזים על בסיס תקציבי, המסוגלת לישר קו עם רמת אגף הבטחון והאבטחה של השב"כ.