טו בשבט תשע"ב
על מה נחגוג?
חג האילנות, החל בחמישה עשר לחודש שבט (כך על-פי בית הלל, ומאז דבקים בעמדה זו), מבטא, כך נראה, את הערכים עליהם כולנו פועלים.
החג, אשר נשתמר במשך מאות שנים בעמנו בגולה, ומכך גם מנהג אכילת פירות יבשים, כיוון שזוהי הייתה הדרך לשמר את הפירות, הוא סמל פריון האדמה, סמל היופי, ומדגיש את חיבור האדם לטבע. ערכי החג מבטאים את ההקבלה בין צמיחת העץ לבין שיבת העם לארצו, בין תחיית הטבע לתחיית העם, וכן יש בכך סמל לתיקון האדם, בבחינת "כי האדם עץ השדה".
הנה אנשים, כולם טובים, סבים סביב שולחן חג, מברכים ומקדישין על כל אותם הדברים אשר מצווה לברך עליהם. על שבעת המינים שארץ ישראל נשבחה בהם, כמו כן האיסור לתענית ביום זה ואין אמירת "תחנון".
אבל, וזהו אבל גדול. החג הזה, שמבטא הלכה למעשה את הרעיון הציוני במלוא הדרו, היום, אם נקיים את הקשר הבלתי מנותק לעולם (לעולם לעולם!) בין האדם לטבע, נראה, כי כשם שהאדם מכלה את הטבע, כך גם הוא מכלה את עצמו.
ביום חג זה, לא נשכח את המציאות שאנו חיים בה, כפי שגם בשיא אושרנו איננו שוכחים שבית המקדש עדיין לא קם בשלישית, ושחסרונו מורגש תמיד.
והמציאות היום? אכן מכלים אנו אחד את השנייה. אלימות, תחרות, עושק, גזל. קשישים מעוטי יכולת, חלקם ניצולי שואה שפה בארצם-חלומם הם נדחקים לפינה, נאלצים לבחור בין מזון לתרופות, שלא לדבר על קיום בכבוד, או רחמנא לצלן, מתנה לנכדים.
נשים שמודרות ומפולות בקרב אוכלוסיות פרימט ביות שאונסות אותן להיקלע לפינה אותה הן לא בחרו, להיות מודחקות למקום אותו הן לא ישברו, וביצור חומה סביבן אותה הן לא יפרצו.
וילדים? מי ידאג לחינוך שלהם? מדיניות כלכלית חזירית, בה החזק שורד, ו"שוויון הזדמנויות" בעלק, וכאילו, כי איך אפשר להגיד שלילד מדימונה, שכ"כ קוסם לו להגיע למרחב הפיח והזיהום בשם תל-אביב, יש את אותה האפשרות שיש לילד, עם אותם נתונים גנטיים, אבל קבין אחד מזל יותר, שנולד למשפחה ברוכת אמצעים ממרכז הארץ. ומי ידאג לחינוך שלהם, ומי ידאג לדרור נפשם, שמא רוצים הם לא רק לברוח מסביבתם, אלא גם מתרבותם. הלא מישהו, מישהם-חבורת אנשים ללא מצפון אך בעלי אומץ רב, דוחקים אותו, עד כמעט דורסים אותו, ומפצירים בו- אתה! זוהי לא יכולה להיות עמדתך!
וגזענות, היא הבורות אותה משמרת אותה מדיניות ברוטאלית. גזענות, שלא עליה קמה מדינת ישראל, זו, בית הלאום היהודי, אשר חרטה על דגלה שוויון ללא שום הבדל, דת גזע מין צבע, שוויון שלא על-פי מקום גיאוגרפי- להפך- מה רב כבודך אם את הולכת אחר חלומך שהוא גם חלומנו לעבר השממה, ליצור בה חיים, לצקת בה תוכן, על פי מסורת האבות, על-פי הציונות. להקים שם עיר, כפר, קיבוץ, סביבה.
אי אפשר לחגוג את החג בלי להזכיר את לאה, עובדת הקבלן המנקה את רחוב אבן גבירול, היא, גרה בנתיבות ומתחילה את יומה ב6 בבוקר, בלי לדעת מה צופן לה העתיד בעוד חודש, כי זכויות אין לה, ובקושי את האפשרות לשבות נותנים לה. לא ניתן לשמוח בשמחה כה גדולה, הלא אנו באמת מוקפים באנשים טובים כמוכם, שהשקפתכם גם אם שונה במקצת, וודאי יש בה כדי לעשות טוב, כי למצות את היפה שיש בעולם, ואנו מרגישים ו-ודאי גם אתם ששונה=שווה, והיופי באדם שהוא מיוחד, ואין זו בושה כי אם גאווה. ואם יבוא ילד קטן, עם כדורגל באמתחתו ושאלות תם על העולם ישאל, אם תבוא ילדה עם ילדות בגודל כמחצית מגופה, ותבקש מכם תשובה או נבואה, אזי אתה, את, אמיצים אתם, חבקו אותה והגידו להם- 'יום אחד ודאי זה ישתנה'. האם זה ישתנה?
הבה נאמין שכן. כי כשם שבט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), יצא המורה והסופר זאב יעבץ עם תלמידיו מבית הספר בזיכרון לנטיעה חגיגית, וקבע בכך אופי חדש לט"ו בשבט, כך נצא אנחנו, הציוניים של היום, חולמי ובוני הארץ. נצא, ולאחר הברכות והשובע המרנין מפירותיה של הארץ האהובה והפגועה שלנו, נקום ונאבק על דמותה. כשזאב יעבץ עשה זאת, הוא נימק זאת כך: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית-הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים".
אנחנו, תפקידנו הצנוע בעולם הזה, להעניק מעצמנו לעצמנו ולסביבה. אך לעולם לא נחשוב שיש לזה סוף.
איש רוח התקופה החלוצית,א.ד. גורדון:
"ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד."
בחג זה נחגוג את עוצמתו של הטבע, נבין איך אנחנו נהנים ממנו, נבין את החברה, זו האנושית, אותה אנחנו מקדמים לקיום משותף, בו אין נפרד ואין פחות והכול צומח, ונדמה את ארצנו לעצמנו ואת עצמנו לארצנו, ונקבל מכל הטוב, ונברך, כי זכותנו להתברך, זוהי זכות האדם. כל האדם.
ישי, דימונה