המדפסת היא אחד ממוצרי הטכנולוגיה הכי שמישים בעשורים האחרונים ועם זאת נהוג לתפוס את המדפסת בצורה שלילית למדי. דוגמאות לכך הן הכעס שאנחנו חשים כשההגדרות מדפסת לא מחוברות, הייאוש שאנו מביעים כשנגמרו דפים במדפסת וכל מיני ארועים כאלו, שהמדפסת כמובן לא אשמה בהם, אבל איכשהו היא מעוררת רגש שלילי. מדוע נוצר דפוס זה שהדבר הכי נפוץ ושימושי הוא גם דבר שנוהגים לדבר בגנותו?
אחד ההסברים לדפוס זה ביחס ל מדפסת נעוץ בתיאוריית ההתקשרות. ככל שאנחנו יותר קשורים לאובייקס מסויים, ואותו אובייקט לעיתים ממלא את תפקידו ולעיתים נוצרות בעיות, נוצר דפוס התקשרות אמיבוולנטי. בבסיס דפוס התקשורת זה עומדת ההשערה שתלות ואי הוודאות יוצרת אנטגוניזם.
מדפסות לא עושות שום דבר כדי להכעיס אותנו, ובכל זאת, איכשהו תמיד שרוצים להדפיס צצה בעיה. למדנו שמדפסות הן פשוט לא עקביות. האשם הוא כמובן בנו- אנחנו לא עקביים. אנחנו שוכחים להגדיר את המדפסת בצורה מדוייקת, לא דואגים להחלפת דיו ודפים בזמן, וכך בדיוק ברגע שאנחנו צריכים אותה ביותר היא מאכזבת אותנו.
טענות דומות נשמעות גם כלפי מכונת צילום , וברור שמדובר למעשה בשתי תופעות מאוד דומות. חוסר התפקוד שלנו מוביל אותנו להשלכת כעס על הטכנולוגיה, בעוד שהאשמה לתקלה נעוצה בנו. עלינו להיות מודעים לאופן ההתארגנות וההתנהלות שלנו, שהרי אם הכל קורה בגללנו, נוכל לתקן זאת אם רק נקח אחריות.