"הכלא המייאש" - מעגל הרמנויטי משחרר או מאסר עולם?!
או
סיפור על טיפול פסיכותראפויטי מאתגר ומלא סימני שאלה.
"...אז אני לא אמא שלך!" – אמרה ש. ביובש (אולי, על מנת שתוכל להכיל בתוכה את הדמות הבלתי מתמסרת שבתוכה) כשצל של חיוך התגנב לבין שפתיה הנחתמות. איך הפכה אמא שלי להיות דמות שלישית בתוך החדר ? האם חיוך של "נצחון" או של "אכזבה"?! איך 'הצלחנו' להגיע לרגע כל כך מאתגר בתוך הדיאדה האינטימית שנוצרה? איך ממשיכים הלאה?
ש., עובדת סוציאלית, נשואה טריה במערכת יחסים רגישה עם בעל , שאף הוא מציג עצמו קורבן ופגוע. ילידת אוקראינה שמשפחתה עלתה לארץ בהיותה בת 9 שנים לאחר "אסון צ'רנוביל".בעלת פנים יפות עירניות ו"מתריסה משהו" החוצה. שמנה מאד ונמוכת קומה. בעלת שפה צברית-עברית עשירה. מתבטאת בחופשיות וברצף למרות ניתוחים רבים שעברה בשל שפה וחייך שסועים שנולדה איתם.הדיבור מוכבד מעט אך, אחרי כמה דקות "הפגם " נעלם משום שהיא רהוטה ומדויקת ומאד נוכחת במפגש איתה. עודף המשקל שהיא נושאת על עצמה נחווה, מהר מאד, כ"חומת מגן מתריסה – לוחמנית" שלה מפני העולם ומפני אנשים המבקשים קרבה איתה; כאילו אומרת: "נראה אותך אוהבת אותי למרות שאני כל כך דוחה ולא באמת אוהבת אותי!...שכנעי אותי!"
במפגשים בינינו, לעיתים, עלתה בעיית המשקל כענין מודע שבאמצעותו היא פוגעת בעצמה והקונפליקט הפנימי בו היא לכודה האם רוצה או לא רוצה, יכולה או לא יכולה – להמשיך ולדחוק את כאביה באמצעות אכילה אובססיבית?!
ש., הייתה ילדה דחויה מלידתה : אמה נבהלה ממנה ורצתה להשאיר אותה בבית החולים אחרי שהסתבר לה שילדתה הבכורה נולדה עם חייך שסוע. משפחתה (הוריה ניצולי השואה ובעלה המסור) התעקשה עליה והיא הגיעה הביתה כשאת רוב עול הטיפול בה נושאים אביה וסביה.
למרות ילדות עמוסת התמודדויות טיפוליות מסוגים שונים, מעידה על עצמה שהייתה ילדה מלאת חיים, פעילה, תקשורתית, חברותית וסיפוריה נעו בין תחושה של הזנחה (משחקים בחצר הבית החשופה לסכנות זרים ללא כל השגחה ותחושה שהיא שם לעצמה ולגורלה) לבין הבלחות של פיצויי אוכל מתוק שאבא או סבא היו מפנקים בדרך לגן הילדים. אין זיכרונות מתוך הבית אלא רק זכרונות "מחוץ לבית" – לטוב ולרע! החוויה שהיא מביאה היא שעליה להסתפק בפינוקי הממתקים ובכך להתרצות ולהיות ילדה טובה ולשתף פעולה עם כל הטיפולים שנגזרו עליה. יתכן שאמרה לעצמה שהיא מבינה ש"אהבה היא לא תמצא כאן" אבל באמצעות התרצויותיה תלמד להשתייך ולהטביע את בדידותה הכואבת והכועסת "בים של סוכר". כשהייתה בת 4 שנים הוכנסה ל-10 ימים טראומטיים לבית חולים פסיכיאטריים של ילדים משום שחשבו על טיפול פסיכיאטרי(?) וחקירת ההתנהגות שלה כמרכיב בתהליך הטיפול בה ו"בנגע" שלה. האירוע הזה חקוק, על סיפוריו האיומים, כטראומה מתמשכת שקיבעה את תחושותיה שהיא לא מובנת ונידונה לתחושה שהיא "מטומטמת" ו"מקולקלת" לאורך כל שנות התבגרותה( עובדה שהצליחה לקעקע באמצעות הצלחותיה בלימודים בארץ, לאחר עלייתה,ולמרות קשיי ההסתגלות לשפה והמנטליות השונים). בזיכרון עמום אבל קבוע היא חוותה ניצול מיני של אחד מהמטפלים בה ומספרת על לילות קרים ללא שינה וללא מרגוע לבדה, במיטה זרה ובתוך מערכת חוקים זרה ומוזרה שנקלעה אליה והיא חסרת אונים. מי שבא לבקר היו הסבים ואבא! לימים, כשהתחילה להתפתח מבחינה מינית – היה זה אביה שלקח אותה לשיחה אודות המחזור החודשי וכל המשתמע מכך. כשתתבגר יותר ותצא מהבית – תלמד על העדפותיה המיניות
ש. חווה את הוריה כשני אנשים חסרי אונים,חלשים,המתקשים להתמודד גם עם זוגיותם וגם בחיי היום יום כשברקע סיפור העלייה לארץ שנחווה ככורח יותר מבחירה. אמה, מסרבת להתמודד רגשית, עד היום, עם ילדתה ונעה בין תגובות חסרות אונים וילדותיות לבין דחיפה אין סופית למצוינות והתבלטות בתחום האקדמי. ש. חווה עצמה לידה , כילדה "המקולקלת" שלה הזקוקה לשדרוג וטיפוח אין סופי בשיטות וטיפולים שונים לבין תפקיד "המבוגר האחראי" שסופג בדממה את גחמותיה של אמה. לעומתה – האב הוא "המוציא לפועל" של התכניות והמשימות שהוכתבו על ידי אמא – בנה עם ש. מערכת יחסים שהפכו, באופן נסתר ליחסים בהם 'הילדה הפגועה' אך מלאת החיים מפצה את אביה על יחסיו החולים עם אמה ולומדת להתנחם בממתקים שונים על מנת להשתייך ו"ליהנות מהחיים".
משבר העלייה לארץ וההתמודדות הבודדה שלה עם החדש(הוריה היו עסוקים בהתמודדות שלהם!)לא הוסיף לה כוחות(בהמעטה) ואילץ אותה להמשיך ולבנות את שריונה העבה(תרתי משמע), ציני,חכם ושרדני שבו הושקעו כל כוחות הנפש כשבפנים נותרה הילדה הקטנה, בודדה ונפחדת!
המטען הנפשי הכבד הזה הניע אותי לבניית מערכת יחסים מיוחדת, מעבר ל"סטינג" הרגיל כשהיה ברור לי שהמשימה חייבת להיעשות בהקשבה ובנתינה נקייה וחד משמעית. המעשה הראשון שעשיתי מחוץ ל"סטינג" הרגיל היה להציע לה , מתוך רצון להמיר את התקפי הזלילה שלה ליחסים שונים עם עצמה וכאביה, לקיים איתי שיחה קצרה מדי ערב, בשעה קבועה שבה תספר לי(אם תחפוץ בכך) על כל כאביה הקטנים והיום יומיים ובתוך כך לבנות מערכת של אמון נבנה תוך "לישה" עדינה של הפחד שלה מפני הכאבים הגדולים יותר בתוכה ולהתחיל להפריח חיים במדבריות הרגש בהם היא רגילה להלך בבדידותה. "החיבוק" שחוותה באמצעות ה"טקס" היומי הזה הייתה, בתחילת הדרך, הצלחה גדולה והיתה הרגשה שאנחנו מצליחות ליצר מרחב מיוחד ששיך רק לשתינו ויש בו נחמה. שבועיים של הצלחה התחילו להיסדק באמצעות תלונותיה שהיא מתחילה להרגיש שהיא "חייבת למשהו שלא היא בחרה" והמעשה הותמר ל"חווית הילדה הקטנה והמרצה " שמעוררת בה את תחושת המרד והרצון להתנתק ואת האמירות: "אותי לא תסדרו יותר!" . אחרי שהזכרתי לה שההצעה היתה עבורה עם מסר : "אני פה מתי שתצטרכי אותי ומתי שאת בוחרת להיעזר בי על מנת לנצח את 'מפלצת הרעב לממתקים'" – הפכו הטלפונים מכורח ממריד לשימושה בעת הצורך. המגע הלך והתהדק עם זאת התרווח והתמלא. היה ברור לשתינו שאנחנו הופכות להיות שתיים בזירה מאד כואבת ומסוכנת. זיכרונות הילדות שלה מלאי הכאב,התסכול והבדידות התחייו, כאן ועכשיו – בינינו!
בוקר מאוחר אחד, התקשרה ואמרה שנאלצת לוותר על הפגישה שלנו שנועדה לאותו היום אחה"צ מאילוצים שונים במקום עבודתה. הרגשתי שהמסר לא היה נקי ומצאתי עצמי מפטירה שלא נהוג לבטל פגישה שעות ספורות לפניה ושתנסה לראות אם יש באפשרותה להגמיש ולשנות את המציאות שהוצגה על ידה כקורח קורבני(התלוננה על ניצול מעמדה בלשכה אליה שייכת ככזאת שמבצעת את העבודות השנואות). כשהגיעה אלי , לפגישה הבאה, שבוע לאחר מכן – ניצבה בפתח דלתי עם פנים חתומות-סגורות המנשבות צינה ארקטית: "לא רציתי לבוא אבל ג. (בעלה) הכריח אותי להגיע כי אמר שזה עושה לי טוב....אז באתי....אבל אני לא רוצה להיות פה עכשיו!"
היה לי ברור שהגענו לרגע מכונן שבו קונפליקט בין הצורך להיות בלתי נראה על מנת להגן על האוטונומיה שלי ושלה מולה צורך להתגלות ובכך להפרות תהליך שינוי – נחשף במלוא עוצמתו. בעודי מתרוצצת בפנים בתחושות שאני עומדת בפני מבחן שאין לי שום סיכוי לעמוד בו. עדיין לא שיערתי לאן אגיע איתו אבל התחושה הייתה חדה כתער – או שנחיה או שניקטל ב"שדה הקרב הזה".מולי ניצבה דמות עקשנית,מרדנית וכועסת המאיימת באופן חד משמעי על תחושת "היחד" השבירה שבינינו כשברקע ההבנה שלי שהיא עדיפה "חיה ובועטת" למול הנתק הרגשי הציני וחסר האונים שהציגה בתחילת הדרך. היינו, שתינו, כלואות בתוך המעגל המייסר והסגור שבין "מרד עקשני ומובחן" לבין חוסר אונים מתנתק. האם תהיה בנו תעוזת הנפש ותבונתה לפרוץ אותו לחיים אחרים? באותן שניות ארוכות ומייסרות - לא הייתי בתובנות ושאלות רק- פחד וקושי!
כשהתיישבה מולי בחדר העבודה ספרה לי על אכזבתה העמוקה ממני ועל חווית הדחיה שחוותה מול מה שאמרתי לה בטלפון. היא חוותה את אמירתי כנזיפה המובילה אותה לחוויית הדחייה ונסיגה למרחב הידוע של אי האמון הבסיסי והסתגרות מוחלטת שלה מפני כזאת שדוחה אותה. סיפרה על המאבק הפנימי שלה לבחור בין ביטוי כעס(שעשוי להכזיב כי וודאי אין שם מי שתכיל אותו בעבורה) לבין ניתוק רגשי המנחם וזה שאומר לה: "את רואה? אין על מי לסמוך!" הכעס החדש התווסף לאמירות קודמות שלה שחשפו את החוויה שלי שבה לא משנה מה אומר או מה אעשה - "שום דבר לא יהיה כפי שהיא צריכה" וכמו שבאמת מתאים לה ולמאווייה הנסתרים. בהבזק שניה הייתי בתוך מרחב מוכר של "מלכודת נצח" המכריחה אותי לדריכות ועמידה ברצף של מבחנים שמראש ברור שלא אצלח אותם! היה לי ברור שהפכתי להיות ה"אימא המזניחה, הטיפשה והלא מוכשרת " שלה כשעמוק בתוכי פגשתי את הילדה הקטנה הדחויה והלא מספקת שתעשה כל שאל ידה על- מנת להחיות את הקשר עם אמה "המתה והדוחה". תחושות מוכרות של חוסר אונים ודחייה הציפו אותי. עם זאת , לא יכולתי להתעלם מהאתגר שהניחה לפתחי!
בעודה מתארת ומספרת זיכרונות סגירות וחוסר אמון שנחשפו באמצעות ה"גילויי האקוטי" הזה, מדדתי את הדחיסות שבחדר ובדקתי בתוכי אפשרויות חשיפה על מנת להראות לה מה מהות יחסינו עכשיו, כפי שאני חווה אותם ומהו הדיאלוג הכואב שהיא בחרה לקיים עם "העולם". המגע הספונטני בכאב הקדום שלי עורר בי התמודדות חדשה במפגש עם ש. הייתה זאת "הזדמנות מצוינת" לחשוף בפניה את התחושות שלי לגבי הדיאלוג המתסכל שמתרחש בינינו כשבסופו סיפרתי לה סיפור מילדותי שלי החושף את הדיאלוג המייסר, המתסכל והכואב שהיה לי עם אמי "המתה".
האוויר עמד מלכת בחדר העבודה.היא הייתה קשובה ודרוכה לקראתי וראיתי שמשהו משתנה ממצב של הרחקה ומאבק להקשבה ופתיחה של סדק מתוכו השתרבבה התגובה: "....אז אני לא אימא שלך!" אמירה שהובילה למונולוג התלבטות עד כמה מותר לה להביא, באמת, את הכאבים שלה כשהודתה בפה , חצי סגור, שבעצם ביטול הפגישה הקודמת היה תרוץ לקושי שלה שהתחיל להתעצם בתוך הקשר שלנו. נפתחה שיחה אחרת והסתכלות מודעת על היחסים שנוצרו בינינו כהשתקפות לעולם הפנימי שלה כשהתפקידים היו ברורים: אני לקחתי את החלק הנאבק והחי והיא בחרה בקיום המת והמנותק. בסוף המפגש אמרה: "למרות שאני עדיין לא רוצה לבוא – אני באה בשבוע הבא!" המלחמה ברוך נמשכת....
כשפתחתי לה את הדלת ליציאה מהבית (אני עובדת בביתי, ויש לכך משמעות כבדה בנושאי חשיפה אישית) הרגשתי באמצעות התנהלותה את הקונפליקט המתלהם בתוכה : סגירות ומרחק מול הזדקקות עצומה לחיבוק ומנוחה לרגע...! לא חיבקתי אותה.
האם החייך השסוע, הפה שמדבר לא ברור הפכו להיות מרחב מגן-חוסם אותה מלהפציע החוצה? האם המאבק הנצחי שלה להכרה ביכולותיה ובאישיותה הייחודית תוך וויתור עמוק על נשיותה ומקומה המתאים בתוך קשרים אינטימיים יסתיים בפריצה של אמירה אחרת? האם החשיפה הסובייקטיבית – אינטימית – מסתכנת שלי והכעס המשתלח שלה הצליחו להרחיב את המרחב היצירתי-יצרי בדיאלוג בינינו? האם נצליח לצאת מהכלא שיצרה לעצמה בו נכלאנו שתינו עכשיו, כשנפתח , אולי, צוהר קטן בו? האם יגדל ויהי לדלת שאפשר לצאת דרכה בבטחה? האם הסיכון בחשיפת התסכול והכאב שלי תוביל למקומות של ריפוי?
ימים יגידו. ש. תמשיך, כרגע, להגיע ואני אמשיך להיות שם , מתמודדת עם הספק שאני "מספיק טובה" עבורה.