בס"ד
פרשת כי תישא – משה – רחמנות של מנהיג
מנהיגים דגולים היו לעם ישראל שהחלו את דרכם כרועי צאן והפכו להיות רועי העם. כך דוד המלך, כך שאול המלך, כך רבי עקיבא.
וכך גם משה. ושם התגלה משה המנהיג - הרחמן, האחראי, הדואג.
ואמרו רבותינו: "כשהיה משה רבינו רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסות. כיוון שהגיע לחסות, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיוון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא, עיף אתה! הרכיבו לאותו גדי על כתפו והיה מהלך.
אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנם של בשר ודם כך – חייך, אתה תרעה את צאני ישראל" (שמות רבה ב, ב).
כי מנהיג אמיתי ידאג לעמו בכל ליבו. לא ייהנה מן השררה שהביאו לו יכולותיו, כי אם ינצל את יכולותיו וכוחו לשמור על העם ולהצילו בעת צרה.
עד עתה, ראינו את משה כאדם, אדם טוב שואף צדק ודואג. כשהרג את המצרי שהתנכל ליהודי, כשהגן על בנות יתרו מן הרועים.
עד עתה היה משה רק שליח. הוא מילא את צרכי העם מפי ה'. העם ביקש, משה היה הצינור, המתווך, והביא לעם את צרכו כפי שה' נתן'.
ועתה, בפרשת כי תישא, מתוך הדרמה הגדולה של חטאו הנורא של העם, לפני הכיליון שרצה הקב"ה לכלות את ישראל, מתגלה לעינינו אותו משה המנהיג הדואג, האחראי על העם אותו הוציא ממצרים, המרחם על עמו ומגן עליו מפני זעם ה'. משה בעל הרחמים.
משבושש משה לרדת מן ההר אליו עלה כדי לקבל את התורה, החלו העם להתלונן ולדרוש מאחרון הכהן: "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות לב, א)
העם שיצא לא מזמן מארץ של עבדות קשה, אמונות תפלות, עבודה זרה, אינו חזק דיו כדי להמתין בסבלנות למשה "האיש", המנהיג שירד אליהם. הם זקוקים נואשות לתחליף למנהיגותו ומבקשים מאהרון שיבנה להם אלהים אחרים. משהו שהם מכירים מעברם בארץ מצרים.
אהרון מנסה להרוויח זמן ואוסף מכולם את תכשיטיהם על מנת להתיכם לפסל – עגל הזהב..
וכאן חייבים להזכיר גדולתן של הנשים שסירבו לתת תכשיטיהן לעבודה זרה ועל כך זכו שקידשו ראשי חודשים.
אבל הגברים פרקו נזמיהם (שהיו הגברים שמים נזם באוזנם כמנהג הערבים והמצרים) ועשה להם אהרון הכהן עגל זהב כדי לרצותם עד שיחזור משה משליחותו הקדושה.
כעס הקדוש ברוך על העם שהינו כה חלש אופי ואחרי כל הטובות שעשה עימו השם, הוא חוזר לדרכו הרעה, לעבודה זרה. בכעסו הרב רצה להשמיד את העם ולהותיר רק את משה וממנו להתחיל שושלת חדשה של עם גדול.
אמר הקדוש ברוך למשה: "לך רד מגדולתך כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים...הנח לי ויחר אפי בהם ואכלם ואותך אעשה לגוי גדול" (שמות לב ז-י).
"אמר רבי אלעזר, אמר לו הקב"ה למשה: משה רד מגדולתך – כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשו שחטאו – אתה למה לי?
מיד תשש כוחו של משה ולא היה לו כוח לדבר.
כיוון שאמר לו הקב"ה "הנח לי ויחר אפי בהם ואכלם (אשמידם) ואותך אעשה לגוי גדול", אמר משה: דבר זה תלוי בי – מיד עמד ונתחזק בתפילה וביקש עליהם רחמים" (ברכות לב, א).
כשמבין משה שבידיו להציל את העם, הוא מתחזק ועומד לשאת את נאום ההגנה על העם.
הוא מוותר על הכבוד להיות "גוי גדול" הוא מוותר על כל הטובות שה' מבטיח לו. הוא אחראי לעם הזה. הוא מנהיגו וכשהוא מבין שבידיו להצילו הוא עושה זאת.
הוא נושא בשלושה פסוקים נאום סניגוריה גדול על עם ישראל:
"ויחל משה את פני ה' אלוקיו ויאמר:
למה ה' יחרה אפך בעמך
אשר הוצאת מארץ מצרים
בכוח גדול וביד חזקה?"
לעומת דברי ה' שאמר למשה " כי שיחת עמך" (שמות לב,ז) משיב לו משה את העם ואומר: "למה יחרה אפך בעמך"
ומזכיר לו את כל אשר עשה ה' לעם הזה שהוציאו ממצרים בכוח גדול וביד חזקה.
"למה יאמרו מצרים לאמור:
ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים
ולכלותם מעל פני האדמה,
שוב מחרון אפך
והנחם על הרעה לעמך" (שמות לב, יב)
ומה יאמרו על כך המצרים? בשביל זה הוצאת אותם, כדי לעשות עימם רע. והוא מבקש מה': "שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך" שוב מזכיר משה לקב"ה שעם ישראל "עמך" הוא.
והפסוק השלישי - הזכירה, מה שהבטיח הקב"ה לאבות הקדושים:
"זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך,
אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם:
ארבה הרבה את זרעכם ככוכבי השמים,
וכל הארץ הזאת אשר אמרתי
אתן לזרעכם ונחלו לעולם" (שמות לב, יג)
וה' מקבל את דברי הסניגוריה הזאת ומיד: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד)
משה קיבל דחייה לעונש ההשמדה.
משרואה הוא את הנזק הגדול, את העגל שעשו עולה הוא שוב לה' לבקש סליחה וכפרה.
וכאן במסירות נפש גדולה הוא אומר: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך"
"שיותר קל לו המוות ולא לראות בפורענויות של ישראל" ( רב סעדיה גאון) איני כדאי לחיות אם כשלתי ככה בהנהגת העם הזה - עתידו שלו ועתידו של העם אחד הוא בעיניו.
ואז באה תשובת ה', התשובה המחברת בין העם למשה, שזוכרת את שליחותו הנאמנה של משה בהוצאת העם ממצרים ומזכירה את ההבטחה שניתנה לאבות:
"לך עלה אתה והעם
אשר העלית מארץ מצרים
אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב
לאמור לזרעך אתננה" (שמות לג, א)
מתוך האתר "פרשת השבוע
http://www.2all.co.il/web/Sites8/parashathashavooa/