פרשת נשא: הנזיר - קדוש או חוטא?

בס"ד

פרשת נשא: הנזיר – קדוש או חוטא?

פרשת נשא הינה הפרשה הארוכה ביותר בתורה ובה קע"ו פסוקים, וכנגד "אשרי תמימי דרך", פרק קי"ט בתהילים, שהוא הפרק הכי גדול בתנ"ך ובו קע"ו פסוקים, וכנגדם מסכת "בבא בתרא" שהיא הגדולה שבש"ס ובה קע"ו דפים.

פרשת נשא מחנכת לטהרת המחנה ולקדושתן ומכאן – לבריאות הגוף והנפש. נפש טהורה לגוף בריא.

לאחר שנמנים כל צבא עבודת המשכן משבט לוי, נמסרים לעם הלכות הטהרה והקדושה האישית של כל איש ואישה מישראל.

- שלוח מחוץ למחנה "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (ה, א-ד)

- דיני גזילה ותיקונה ע"י וידוי והשבת קרן עם תוספת חומש בצירוף קרבן אשם (שה, ה-ו)

- דיני אישה סוטה (ה, יא-לא)

- דיני נזיר ונזירות (ו, א-כא)

- ברכת הכוהנים (ו, כב-כז)

- מתנות הנשיאים ביום חנוכת המזבח (ז, א-יא)

- פרוט הקרבנות והמתנות של 12 הנשיאים (ז, יב-פג)

- סכום כללי של כל קרבנות הנשיאים ומתנותיהם (ז, פד-פט)

האם קדוש הוא הנזיר או חוטא?

דיני נזיר באים בפרשה לאחר דיני סוטה.

והטעם לכך מובא במסכת סוטה ב, א:

"תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין".

אבל אין דעת התורה נוחה מן הנזירות. וחכמים נחלקו ביניהם בעניין מעמדו של הנזיר – אם חוטא הוא או קדוש?

וכך נאמר במסכת תענית יא, ע"א:

"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא. דתניא: רבי אלעזר הקפר אומר: מה תלמוד לומר(במדבר ו, יא): "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש"? וכי באיזה נפש חטא זה? אלא, שציער עצמו מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה".

ודעה זו מוסברת בפירוט אצל הרמב"ם:

שמא יאמר האדם: הואיל והקנאה והתאווה והכבוד וכיוצא בהם, דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אישה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש לבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כוהני עכו"ם – גם זו דרך רעה היא ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר (במדבר ו, יא) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" – אמרו חכמים (תענית יא, ע"א)  ומה עם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה.

לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים מותרים.

כך אמרו חכמים (ירושלמי נדרים פרק ט, הלכה א) :לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים"?

ובכלל זה אלה שמתענים תמיד אינם בדרך טובה. ואסרו חכמים (תענית שם, שם), שיהא אדם מסגף עצמו בתענית.

ועל כל הדברים האלה וכיוצא בהם ציווה שלמה ואמר (קהלת ז,טז): "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשתומם?" (רמב"ם, הלכות דעות פרק ג, הלכה א)

ולעומת זאת, רבי אלעזר מייחס קדושה לנזירות:

"ר' אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו, ה): "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה!" (תענית יא, ע"א)

אבל נראה שנזירות צריך שתהיה לה סיבה של עבודת המידות ולא של צער והימנעות מהטוב שבעולמו של הקדוש ברוך הוא. ועל כך הסיפור הבא:

"כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (במדבר ו, ב)  תניא, אמר שמעון הצדיק: מעשה באדם אחד שבא אלי מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה-עיניים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?

אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכי פעם אחת למלאת מים מן המעיין, ונסתכלתי בבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם.

אמרתי לו ולעצמי: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, ובמה שעתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, ואמרתי לו: בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל!

עליו הכתוב אומר: "איש כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'" (נזיר ד, ב)

מתוך האתר "פרשת השבוע

http://www.2all.co.il/web/Sites8/parashathashavooa/