תרבות הטיול בישראל היא דבר מאוד חמקמק. היא משלבת בתוכה כמה סוגים של נופש שונים כמו גם רעיונות ציוניים וכדומה.
הטיול הרגלי כפי שאנו מכירים אותו כיום ושישראלים רבים נוהגים לעשות אותו מקורו בגרמניה של המאה ה19 ותחילת המאה העשרים והוא נקרא בגרמנית שפצירגן – טיול רגלי. הוא נובע מתנועה מסוימת שקרתה בתרבות הגרמנית בתקופה ההיא ומטרתה היתה לחבר את האדם המודרני והעירוני המנותק מחיי הכפר והיער חזרה למקורותיו. תנועה זו כמו כן כללה חזרה לפשטות ולהכרת הטבע ממנו האדם בה. ראשוני החלוצים שהיו מושפעים באופן מסוים מהתרבות המרכז אירופאית נכסו לעצמם את הרעיון המסוים הזה והוסיפו לו את האידיאל הציוני בכך שבעצם הטיול עצמו האדם קונה חלק על אדמת ישראל ובנוסף הוא מוסיף ידע גיאוגרפי והכרות עם נחלת אבותיו. לכך הצטרפה התרבות הערבית והבדווית המקומית בדמות לבוש המתאים לטיולי מדבר, משמעת מים קפה שחור ומאכלים אתניים נוספים. ברבות השנים ועם העלייה השלישית שהיתה יותר בורגנית נוספה גם לתרבות הטיול והתיור הישראלית רעיון החופשה והנופש או אז הצימר (שמקורו גם כן בגרמנית והוראתו -חדר ) התוסף לשאר דרכי הבילוי המקובלות בישראל שכללה כעת גם טיולים השומרים על אופי דתי ונוצר צימר כשר. מעניין להסתכל על התפתחות תרבות הנופש בישראל ולראות את הגורמים האמונות והדעות השונות מצטרפות יחד ליצרית תרבות טיולים שלא נראה כמותה במדינות אחרות.