בעידן שבו השימוש בכלי רכב פרטיים צובר תאוצה גם הדרישה למקומות חניה עולה. סימון חניה הוא למעשה שימוש בצבעים, בקווים ובסמלים אחרים על גבי השטח או אבני השפה שלו לגבי אופן השימוש באותו אזור למטרת חניה.
סימונים אלו נמצאים באחריות הרשות המקומית השולטת באותו אזור ונקבעים באמצעות חוקי עזר שמתקינות אותן רשויות ציבוריות וזאת מכוח סעיפים 250-251 לפקודת העיריות (נוסח חדש) 1964- תשכ"ד, סעיף 77 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 וסעיפים 14 ו-22 לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש).
סעיפים אלו קובעים למעשה שהרשות המקומית בהסכמתם של שר התחבורה ושר הפנים רשאית לקבוע בהתאם לסמכותה בחוק עזר הסדרים בנושא העמדת כלי רכב בתחום השיפוט שלה והאכיפה בעניין זה.
סימון חניה עוזר להשליט סדר במרחב הציבורי משום שהם למעשה קובעים איפה מותר או אסור לחנות, למי מותרת החניה, שעות החניה המותרות באותו שטח ועוד.
זו גם הסיבה שהרשויות קובעות סנקציות כדוגמת קנס כספי של כמה מאות שקלים, העמדה לדין ועוד על היעדר ציות מצד המשתמשים לסימנים המתייחסים לכללי השימוש באזור למטרת חנייה.
סימון חניה נעשה בדרך כלל על ידי צביעה של אותו אזור. כך למשל, כשיש אבני שפה שאינן צבועות ולא נמצא לידן שלט שמורה אחרת, הנהגים יכולים לחשוב שמדובר באזור שבו מותר להם להעמיד את רכבם ללא צורך בתשלום נוסף. לעומת זאת, כאשר אבני שפה צבועות בצבעים של אדום-לבן הנהגים מבינים שהחניה במקום זה אסורה ואם למרות זאת יחנו שם הם עלולים לקבל דוח של קנס כספי או שרכבם ייגרר. בדומה, סימון כחול-לבן הוא סימון חניה שמשמעותו שמדובר באזור המותר לחניה אך זו מותנית בתשלום.
מלבד זאת, סימון של כיסא גלגלים באותו שטח מלמד שזהו מקום חניה השמור לנכים בלבד ויש צורך בתעודת נכה על מנת שהחנייה שם תיחשב כחוק. לאור החשיבות הרבה של הסוגיה סימון מקומות חנייה ייעשה על ידי אנשי מקצוע המוסמכים לכך בלבד.